אחרי שנה בגבעתיים עברנו לגור בדירת 28 מטר רבוע בבת ים, ליד המצבה.
המעבר היה משיקולי תקציב, אבל גם משיקולי תחבורה. האוטובוסים מבת ים לתל אביב פשוט הרבה יותר אמינים ממה שעבר בגבעתיים.
המעבר גם פינה 600 שקל בחודש בשכר דירה וארנונה, אותם מעין שתתה ועישנה.
בשלב הזה, כמעט שלא היו בינינו יחסים. היא היתה מבלה בבית ובחוץ עם הרבה חברים, שתיה וסמים.
אני פשוט הייתי המון שעות בעבודה, לוקח עוד ועוד אחריות כדי לא להצטרך לחזור הביתה.
במבט לאחור, אני חושב שהייתי בדכאון. יש אפילו סיכוי שזה אותו דכאון של היום, שלא באמת הפסיק.
צברתי המון ידע אז בעסקאות סמים, ואיפה לקנות אלכוהול בזול. כי איכשהו תמיד אני הייתי זה שיוצא להביא לה את הכל.
פשוט עוד חלק מהקניות לבית, ככה זה הרגיש.
ומדובר על 2005, לפני שהיה קל להשיג, ולפני שהחומר היה טוב. כך מספרים לי, אני לא באמת נוגע.
גיליתי, אצלי בסלון, שיש דבר כזה עישון פסיבי של וויד. והיו כמה פעמים שאמרתי לעצמי שאם כבר, אז שיהיה אקטיבי ולפחות אהנה מזה.
אני לא נהנה מזה. זה מעייף אותי, וכל המחשבה נהיית מעוננת ואיטית. אני יכול להבין שזה מצב שיכול לתרום להנאה, אם גם כיף לך תוך כדי, כך שהמחשבות לא יורידו.
אבל זה פשוט לא היה כיף, רק מעורפל.
אז הייתי יוצא להליכות ארוכות כשהיו ישיבות כאלה בבית, עם הכלב, כדי שהוא לא יקבל מאנצ'יז.
גיליתי שבת ימים מפחדים (סטטיסטית, לא כולם) מכלבים. גיליתי שזה מאד עוזר שאני גדול ולבן ויודע לקלל ברוסית.
זו לא השכונה הכי טובה, אז והיום.
יום אחד, אחרי ישיבה כזו, מעין החליטה שהיא רוצה לטייל בהודו. הלכנו לישון. דיברנו על זה שוב בבוקר, והיא כבר ממש התחילה לתכנן טיול.
אני לא זוכר כל כך את שלבי התכנון, למעט זה שאני טיפלתי בכל ענייני הויזה שלה להודו, ושמשום מה היה יותר זול להוציא אותה על הדרכון הישראלי ולא הבריטי.
ואז היא טסה, לחודשיים.
שלחה מייל אחד אחרי שבועיים. אחרי עוד שבועיים התקשרה לבקש שאשלח לה עוד כסף.
ולי סוף סוף היה שקט בבית. שקט מבורך, והרבה מאד בדידות.
בתקופה הזו קרה מה שקרה עם אירית, אקסית מפעם. (הפרטים בסיפור שלה, שגם מופיע בבלוג הזה)
היא עשתה מה שעשתה עם כל מיני אנשים שפגשה בהודו. היא גם סיפרה שהטבעת מאד עזרה לה לנופף ממנה הודים שהתחילו איתה.
ובסוף החודשיים היא חזרה. פגשתי אותה בשדה התעופה ונסענו הביתה.
וכבר היה לגמרי ברור שזה נגמר.