כשכבר הוחלט והובהר שנפרדים, הזדיינו זיון פרידה.
היה, חלף, לא טוב ולא רע. מיותר. סמל ראוי לסיום הזוגיות.
תוך כמה ימים היא עברה לדירת שותפים הזויה בתל אביב. יותר הזויה ממה שזה נשמע.
נשארנו חברים טובים, כי למה לא להשאר כאלה.
עזרתי לה לעבור, באתי לבקר מדי פעם. היה נחמד, חביב.
מדי כמה שבועות היא היתה מתקשרת בדמעות, או מסתבכת באיזו שטות, או שיכורה באיזו קרן רחוב. ואז הייתי בא לעזור. לקחת אותה הביתה, לחבק, להרגיע.
די מהר היא עברה לגור בחיפה עם החבר החדש. אז ירדה תכיפות קריאות המצוקה.
אז גם הלכנו להתגרש רשמית.
האמת היא שכל מי שפגשנו בבית הדין הרבני בחיפה היה נחמד, יעיל ושמח לעזור.
אולי כי היינו כל כך צעירים, או כי באנו יחד, בלי הורים או עורכי דין. כתבתי את הסכם הגירושין בחמש שורות של כתב יד אצל הפקיד.
כשהוא ראה שהכתובת שלי היא בבת ים, הוא הציע שאבקש שהדיון וגט עצמו יהיו באותו יום. אפילו עזר לי לנסח את הבקשה.
הדיין הוסיף לנו ש"האשה מוותרת על כתובתה".
הכל יותר קל כשאין ילדים ואין רכוש. התגרשנו עניים, בגלל זה היה קל כל כך.
אחרי הגט, שגם הוא התנהל יחסית בחיוך, הלכנו למסעדה לחגוג יחד את הגירושין שלנו.
ועדיין מדי פעם מעין היתה מתקשרת אלי, צריכה תמיכה נפשית או עזרה אחרת.
ואז היא נפרדה מהבחור שהיה לה, ומשום מה עברה לגור שוב בבאר שבע.
ושוב התרבו הביקורים, השיחות ובעיקר קריאות המצוקה.
אחרי שנה היא חזרה לירושלים.
גם שם הן התרבו, התגברו והחמירו במשך שנתיים בערך. ואז ניסיתי להסביר לה שזה לא יכול להמשיך.
היא הבטיחה להפסיק, אך לא הצליחה. סוג של התמכרות, או תמיכה שלי בהתמכרות שלה.
מתישהו, החלפתי את מספר הטלפון ומעט אחרי זה גם עברתי דירה.
סיום מחורבן למערכת יחסים בעייתית.
והענין הוא שהיא מהממת, בן אדם טוב, חכם ומעניין ועוד הרבה דברים טובים.
לפעמים זה לא מספיק. אהבתי אותה מאד, ואני עדיין אוהב. תמיד אוהב אותה.
גם זה לא מספיק, כמובן.