סיפורים שנגעו בי ונגעתי בהם

אני בדכאון. טכנית, דכאון חמור. 

השיפור הנוכחי הוא שאני לפחות מודע לזה עכשיו. עד עכשיו לא ידעתי, אפילו לא חשדתי. למעשה, התנגדתי בכח להגדרה הזו. חשבתי עליה כעל בריחה מאחריות. אז לא רק בדכאון, אלא גם חסר מודעות עצמית נפשית.

אני רוצה להיות פתוח לגבי זה, לא להסתיר. אני חושב שיעזור לי להבין את עצמי אם אסביר את המצב לאנשים אחרים. ובקיצור, אתם מוזמנים לשאול ולהעיר ואנסה לתת הסבר למה שתרצו לדעת.

איך אתה יודע שאתה בדכאון?

זה קל, יש צ'קליסט. למען האמת, יותר מאחד. מקבלים ציון בין אפס למאה. אנשים רגילים מקבלים בין אפס לחמש נקודות. אנשים רגילים בשיאה של תקופה ממש גרועה מקבלים בין חמש לעשר. אני קיבלתי 62. 

השאלון בנוי כך שיש 25 שאלות ונותנים לכל אחת תשובה בין 0 ל-4. עניתי 0 לשתי שאלות בלבד. אין לי תכנית סדורה להתאבד ואני לא בוכה. זהו.

אבל זו רק ניירת, איך אתה יודע שאתה בדיכאון?

כי לא כיף לי. זה נשמע מפגר, אבל זו האמת. 

שום דבר לא כיף לי ולא נעים לי. האמת, שאינטלקטואלית זה נשמע ממש קל לפתרון, לך תעשה משהו כיף.

הדכאון מסתתר בזה שאני לא מצליח אפילו לדמיין מה יהיה נעים או כיף. 

אני אפילו לא זוכר שהיה לי כיף ונעים בעבר. כלומר, אני זוכר כל מיני ארועים שהיו, אני זוכר את המעשים וברמה מסוימת אפילו את התחושות הגופניות, אבל לא את ההנאה שבהן.

אז מה עושים עם זה?

יש שיטה שמוצאת חן בעיני. אני צריך ללמד את עצמי מאפס מה כיף לי. להתנסות בהכל שוב ולגלות את ההנאה שלי.

אבל לפני זה, צריך להרים קצת את העננה, ואת עיוותי המחשבה שגורמים לה.

כל פעם שאני חושב שלא מגיע לי, או לא שווה את זה, או אין למה, בכל פעם אני צריך להסביר לעצמי שזה לא נכון. שזה ממש בסדר, לטובתי ואפילו לטובת הסובבים אותי, שיהיה לי נעים וכיף בחיים.

איך? עם הרבה עבודה קשה, ועזרתו הנדיבה של אקסל שבניתי לצורך העניין.

מה עם טיפול מקצועי?

התירוצים: אין אף מטפל פנוי. אין לי זמן. אין לי כסף לזה. אני ממש שונא פסיכולוגים.

הסיבה: I have trust issues. אין שום סיכוי שמישהו יקבל את האמון שלי לרמה כזו שאהיה שם מספיק נוכח וחשוף בשביל להשיג משהו. בטח לא אדם בניגוד עניינים מובנה כמו פסיכולוג.

ניסיתי לפני שנתיים, לפני שהבנתי שזה דכאון. ניסיתי ממש, לעומק, הייתי פתוח ואמיתי. היא לא האמינה לי. לא אמרה שום דבר מועיל באף שלב, ובגדול היתה די מיותרת.

אז מה עושים?

מנסים, בכנות ובאהבה. כנות זה קל, אהבה (לעצמי) הרבה פחות.

אז חשבתי שלא מספיק שהודיתי בזה עם עצמי, שאני בדכאון ושזו בעיה אמיתית. האנשים הספורים שבאמת קרובים יודעים גם. עכשיו גם אתם יודעים.

אני כותב את זה החוצה, בתקווה שמה שייכתב ויצא כבר לא ישאר בפנים.

מעבר לזה, אני מחפש את ההנאה שוב. מנסה להזכר בדברים שהיו שנהניתי מהם. גם הסיפורים שאני כותב כאן עוזרים בזה. כולם אמיתיים, ויש עוד מהם. 

בקרוב, אכתוב עוד מהסיפור של מעין, ואני רוצה לספר גם את טל עוד מעט. 

ומי יודע, אולי אמצא גם את ההנאה שבכתיבה שוב. אני חושב שאולי פעם נהניתי לכתוב.