סיפורים שנגעו בי ונגעתי בהם

עברו כמה חודשים, ואני ומעין הלכנו והתקרבנו. כבר היה ברור לנו ולכולם שאנחנו ממש זוג, מונוגמי והכל.

שם התחלתי להבין שיש לי כשרון לחמות. מסתבר שההורים של בנות הזוג שלי תמיד מחבבים אותי. יותר מזה, שגם אני די מחבב אותם. יכולת מוזרה, אמנם, אבל חשובה לחיים בריאים. בחיים שלי, אמא שלי היא החמה הבלתי נסבלת של אנשים. מאידך, תמיד אמרתי שאשמח לעבור למדינה אחרת ולא להגיד לה איזו.

כך קרה שביום קיץ חמים ישבנו אצל ההורים שלה בגינה עם כל מיני חברים. אני לא זוכר מה היה ההקשר, ואיך זה קרה, אבל מישהי אמרה למעין "נו, אולי תתחתנו."

היא הסתכלה עלי, ואני עליה. היא הפנתה את מבטה חזרה ואמרה "אוקי."

בהתחלה, זו היתה נראית כמו הסכמה לכלום. אחרי זה פשוט הלכתי בעקבות ההרפתקאה. למה לא, בעצם?

כך קרה שתוך כמה חודשים אבא שלה ואמא שלי הפיקו לנו חתונה כמו שהם רצו, כדי לעשות רושם על מי שהם היו צריכים.

זה לא המקום למה שיש לי להגיד על חתונות. אני בסדר עם נישואין, שיהיה ברור, וממש בעד אהבה על כל צורותיה. פשוט שחתונות עושות לי לא טוב. כולל שלי.

ואז הייתי נשוי למעין. חוץ מזה, בעצם לא השתנה דבר. כמות אדירה של ניירת, אבל אפס שינוי מהותי.

אבל עדיין, היה כיף יחד, רוב הזמן. והיה מצחיק. ולמדתי המון על ניטשה וקאנט.

ואימצנו כלב.

He was a good doggie, and I liked him.

2004 היתה שנה טובה.