את אמילי אני מכיר כבר שש או שבע שנים.
נתקלנו בצ'אט אינטרנטי כלשהו, כזה שלא צבוע בבדסמ ושליטה.
זה המקום שהייתי מגיע אליו ברגעי הבדידות העמוקים ביותר שלי.
כגבר נשוי הרבה לפני שפתחנו את היחסים, כאבא לתינוקות ופעוטות, כאדם עם מעט חברים ופחות שעות שינה, היו לי לא מעט רגעי בדידות.
ושם, באיזה ליל שישי לא מעניין, התפתחה שיחה ביני לבין אמילי. דיברנו על כל מיני דברים של יום יום, של הורים לקטנטנים.
ניכר היה שגם לה, אמא לילדים קטנים ששחוקה ממרוץ החיים, יש רגעי בדידות.
בסוף השיחה החלפנו כתובות מייל ופתחנו ערוץ זה לזו בהנגאאוטס.
שם השיחה המשיכה לכמה דקות, והסתיימה כשהייתי צריך ללכת לתינוקת.
למחרת בערב, שלחתי הודעה לראות מה שלומה.
אין תגובה. שקט מוחלט.
בסדר, קורה. אף אחד לא חייב לי כלום, בטח לא ידידה לרגע מאיזה אתר קיקיוני.
המשכתי הלאה בחיי.
אחרי שלושה שבועות ראיתי שקראה את ההודעה האחרונה שלי, אז שלחתי עוד אחת. משהו קצרצר, רק לראות שהכל בסדר.
היא ענתה, והתחלנו שוב לשוחח.
אני לא זוכר איך הגענו לדבר על כאב, אבל הגענו. ושם, לאחר קצת הרגעה והעדר מוחלט של שיפוטיות, התברר שהיא מזוכיסטית, ושהיא קצת מתביישת בזה.
"יפה לך." אמרתי לה. והתחלתי לשאול על זה, כי אנשים שממש נהנים ונדלקים מכאב זה תמיד מעניין.
לא לקחנו את השיחה לשם כדי להתחיל משהו. באמת שלא.
זו היתה שיחה טובה בין ידידים חולפים, שהמשיכה מתוך סקרנות אמיתית לנושא המדובר.
אבל עם המילים, גיליתי שהשיחה די מדליקה אותי. ומדליקה אותה עוד יותר.
ואז היא היתה צריכה ללכת לטפל במישהו בוכה, והשיחה הסתיימה.