כל הסיפורים שנכתבו כאן עד עכשיו - טל, מעין, שני, דנה, אירית וזו שנמחקה לבקשתה - כולם אמיתיים.
קל לי יחסית לספר אותם כי נעים לי להזכר בהם.
לא כל הזכרונות נעימים לי, ואני מקווה שניכר שאני מנסה גם לכפר וללמוד על כל הטעויות והפגיעות בעברי.
אבל הסיפורים האלו קלים יחסית, כי הם ישנים.
הם קלים כי הם מעובדים. הם קלים בעיקר כי אני יכול לספר לעצמי שאני כבר לא כזה, שלמדתי והשתפרתי.
ובחיים עצמם יש בכל שבוע פרק חדש. משהו שאני צריך לעבד וללמוד ממנו.
אבל כשהסיפורים חדשים, אני מרגיש צורך לקבל רשות לכתוב אותם ופחד לבקש את הרשות הזו.
כשהסיפורים חדשים, אני מפחד ממה שאראה במראה שהכתיבה הזו מציבה לי.
ובעיקר, אני מפחד שהכתיבה תטה את כיוונו של הסיפור האמיתי שנטווה.
כתבתי היום בתגובה למישהי ששאלה איך לחזור לסמוך על שולט.
אמרתי ששולט טוב יקלף שכבה מעצמו מולה, ורק אז יקלף שכבה ממנה, שוב ושוב.
שתלך תמיד צעד אחריו, עד שתוכל לגעת בלבו החשוף, ואז תוכל לבקש שיגע בלבה.
עכשיו אני צריך לקבל את העצה של עצמי. אז מנסה, בחיל ורעדה, לקלף מעצמי שכבה.
יש מישהי בחיי, ואני אוהב אותה. קל לי כל כך להגיד את זה. זו אמירה כל כך נוחה ואמיתית.
החלק הקל הוא להגיד את זה. איתה, יחסית, אפילו קל לי לתת אמון בה.
כשאנחנו יחד, ככל שניתן, הקשר החזק שלנו מורגש וברור.
החלק הקשה הוא להמשיך להאמין שזה קיים. שלא אקיץ לפתע מהחלום המופלא.
אני משתפר בזה. מאמן את שרירי הלב. מחייך חיוך רחב בכל פעם שאני חושב עליה, בכל פעם שנדמה לי שהיא חושבת עלי.
מקלף עוד שכבה מעצמי, כדי שתראה אותי טוב יותר, כדי שתרגיש אותי קרוב יותר, כדי שאהיה עצמי פגיע יותר כשאני איתה.
בשביל לאפשר לה את המקום לאהוב אותי, את כולי, כמו שאני. לאהוב אותי כמו שאני אוהב אותה.
