היא הופיעה לידי כשקיפצתי על המדרכה כמו משוגעת.
אני והבנות, חבורת הרחוב שלי, רקדנו לצלילי הרוק הכבד שהתנגן מהטייפ שמישהי הביאה.
היינו בחוף השקט בחיפה, שהיה ריק בשעה הזו של הערב.
היא נראתה עזובה ועצובה. היא נראתה כאילו היא מתביישת בזה.
אני הייתי גאה בעצב שלי, בדכאון הקיומי.
הייתי גאה בבדידות שלי, בת חמש-עשרה ולגמרי לבד בעולם.
קפצתי ורקדתי וצעקתי ונתתי לגוף ליצור לי חומרים טובים להרגעת הנפש.
היא פשוט עמדה שם, לידנו אבל לא ממש איתנו. אף אחת לא הכירה אותה.
אף אחת לא השקיעה מאמץ לנסות להכיר, גם לא אני.
היא התיישבה על החוף לידנו, ואנחנו המשכנו בשלנו.
עם השעות שעברו, הבנות התפזרו, כל אחת לביתה.
לי אין בית. אין לאן ללכת. יש לי רק את הבנות.
כשהן הלכו, התיישבתי על החוף ובהיתי בים.
רציתי להרדם, להעלם לתוך שינה חטופה, אבל כל הזמן הרגשתי מבט מהצד.
קמתי בעצבים, הלכתי חמישה צעדים עד אליה והפלתי את עצמי על החול לידה.
מה את רוצה?
אל תשפטו אותי, לפחות לא על זה. הייתי בת חמש-עשרה, עייפה ועצבנית.
היא פשוט הסתכלה עלי ולא אמרה כלום.
אני מודה שכאילו הרגשתי בגרון שלי איך היא נחנקת מפחד.
איך קוראים לך?
עדיין אותו מבט שקט.
וכל הכעס פשוט התנדף ממני, כל הרוח העצבנית שמרימה את הקצף על הים.
אני דפני. זה החוף שלי. מי את?
אבל כבר אמרתי את זה בחיוך קטן, ובקול שקט יותר.
"אור" היא אמרה. "קוראים לי אור".
היא בכתה המון בלילה הזה.
היא ברחה מהבית היום, כי אבא שלה.
סיפור מוכר, לא כזה רחוק משלי.
כשהגיע הלילה היא לא ידעה מה עושים. גם אני לא ידעתי.
היא נזכרה שהיא שמעה משהו על חבורת "חתולות רחוב" שמסתובבת בבת-גלים ורוקדת בחוף השקט לפעמים.
חתולות רחוב? שיזדיינו כולם. רחוב זה נכון, אבל רק לי.
לשאר הבנות יש בית. בית עם מיטה נוחה ואמא שמאכילה לא רק אותן אלא אפילו אותי כשאני רעבה.
אבל אמא שלכם חתולה. אני נושכת, עצבנית, מלאת מרץ.
אם כבר אז כלבת רחוב. קצת כבוד.
ואני אוהבת את החוף השקט. הוא אמיתי, שקט רוב הזמן.
והיתרון בבית חולים צמוד זה שתמיד יש שירותים שאפשר להשתמש בהם.
אבא שלה קצין משטרה, כנראה די כבד.
הוא איים להעיף אותה מהבית.
אני לא יודעת למה. מה זה פאקינג משנה למה?
הוא איים להעיף אותה כשיחזור בערב. כשהוא חזר היא כבר לא היתה.
צודקת. אידיוט.
אבא שלי הרבה פחות כבד. לא איים עלי אף פעם.
פשוט העיר כל הזמן על כל דבר שעשיתי.
היום אני יודעת שהוא פשוט היה מסכן. אמא שלי פשוט מתה יום אחד והשאירה אותו עם ילדה קטנה ובור במקום לב.
אבל כשהייתי צריכה את הלב שלו, כל מה שהיה שם זה בור.
ועוד בור עם הערות בונות, כעס על העולם ועיניים שלא יכולות להסתכל על הבת שלו.
אני דומה לאמא, זה לא בשליטתי. תתמודד.
צעקתי את זה עליו כל כך הרבה פעמים.
ואז התחלתי לגדול, וכבר לא הייתי ילדה.
והמבט שלו כבר היה אחר, מפחיד, כשהוא היה רואה בי את אמא.
והוא כל הזמן היה צועק עלי להתלבש, להתכסות, לא להסתובב ככה ברחוב.
כמו שוטר שמוציא עלי את העצבים שלו. לא יכולתי עם זה, כל הזמן, כל יום כל היום.
הנה, אור, גם לי יש סיפור. כולנו דפוקים. מותר לך להיות דפוקה.