אירית ואני נשארנו חברים די טובים.
אמנם נפגשנו רק פעם בחודש בערך, גם אחרי שסיימנו עם הצבא, אבל זה לא ממש הפריע לעומק השיחה.
היא יצאה עם בחורות, ואני יצאתי עם בחורות.
שיתפנו זה את זו בצד הרגשי שלי הדברים, כשהיה מספיק עומק.
שיתפנו בלי פרטים מיניים או פרטיים מדי, והקשבנו בלי ביקורת.
עברנו כך יחד הרבה שטויות, טעויות, הנאות, תגליות ושעמום של צעירים בני עשרים וקצת.
באיזשהו שלב, כמו תמיד על סיגריה בחניון, אמרתי לה שאני מתחתן.
היא היתה קצת מופתעת, אבל קיבלה את זה יפה.
דיברנו, סיפרתי, כמו תמיד.
התחתנתי, והיא באה לחתונה ושמחה בשבילנו ואיתנו.
מספר לא מבוטל של חברים ובני דודים של שנינו התחיל איתה בחתונה הזו.
אחרי החתונה כמעט ולא התראינו במשך שנתיים.
יש נטיה טבעית של זוג צעיר להשתבלל עם עצמם.
יש את הטירוף וקצב החיים שאשתי (הראשונה, לא הנוכחית) הביאה איתה.
אני חושב שבנוסף לשני אלה יש קצת מרחק בטחון שאירית לקחה ממני.
בסוף השנתיים המדוברות, כבר היה ברור שאנחנו מתגרשים, רק שהיה צריך לארגן את כל הניירת.
בעצם, היינו הזוגיות הרצינית הראשונה אחד של השני.
זו שבה עוברים לגור יחד, ואז אחרי שנתיים שלוש נפרדים וזה נורא מציק ועצוב וצריך לעבור דירה.
אז כזה, רק שהחתמנו רבנים בכניסה וביציאה.
אבל רגע לפני הגרושין עצמם, היו כמה חודשים בהם היא היתה בהודו, ואני נשארתי לבד בדירה ועבדתי שבע עשרה שעות ביום.
והבדידות אכלה אותי מבפנים, כמו שהיא תמיד עושה.
ובאיזה ערב, אירית התקשרה, ואז באה לפגוש אותי.