באותו ערב, כשהיא באה לדבר לקראת סוף הנישואים שלי, דיברנו אצלי בבית.
כלומר, לא בחניון כמו בדרך כלל, אלא בדירה הקטנה שגרתי בה אז.
ודיברנו, ופרקתי עליה את כל הגועל נפש שהיה לי.
היא פרקה עלי את הבדידות, ואת השינויים האחרונים בחייה.
ואז היא סיפרה לי על עולם הבדסמ שגילתה בשנה האחרונה.
שמעתי עליו לפני כן, אבל לא הבנתי מה אני שומע.
אירית הסבירה לי את הצד הרגשי. את החיבור.
את המשמעויות שיכולות להיות לכאב.
היא הסבירה לי איך היא מרגישה כנשלטת, כמזוכיסטית.
לא הבנתי. היא הסבירה שוב, אני לא לגמרי שם עדיין.
אז היא הציעה להדגים. ככמובן שהסכמתי, תמיד אהבתי ללמוד ממנה.
היא הפשיטה ממני את החולצה, ואז מעצמה. עזרתי לה עם החזיה ואז היא הלכה והביאה שני אטבי כביסה.
היא חיברה את האטב הראשון לפטמה שלה, להראות לי שזה בסדר.
אני זוכר ששאלתי על הכאב, ושהיא ניסתה להסביר לי ולא הבנתי.
ואז היא חיברה את האטב השני לפטמה שלי.
אני זוכר את הכאב. את ההפתעה. את התחושה העטופה. את המבט לפטמה שלה ולאטב עליה.
ושיחקנו ככה במשך לא יודע כמה זמן. כאב שלי וכאב שלה. שיעור ראשון.
העיטוף, וההכלה. שיעור שני.
איך ללמוד ממנה, איך לכאוב איתה, איך לגרום לה לכאוב נכון. שיעור שלישי.
איך לגרום לה לכאוב בשבילי, להתרגל לשליטה הזו בה, וההנאה שלה ממני ובשבילי.
ואז התנשקנו, כי זה תמיד כיף.
והיא, עם חיוך ענק על הפנים, אומרת לי "אתה לא מזיין אותי באף חור בלי קונדום."