גיליתי לאחרונה שאני בדיכאון. אני חייב לומר שהגילוי הזה ממש הפתיע אותי, כי לתחושתי אני פשוט חי את החיים שלי וזה מה שזה.
אבל הלכתי וחקרתי, וחשבתי והשתדלתי להסתכל על עצמי בכנות, ואני בדיכאון.
טכנית, דיכאון חריף. 62 מתוך מאה. זה לא נשמע הרבה, אבל אנשים רגילים לא עוברים את ה-5. אנשים רגילים בתקופות רעות בחיים נשארים מתחת ל-10.
ככל הנראה בגלל זה, בין היתר, הפסקתי לכתוב.
מתוך תפישה שלפעמים צריך להניע את הגלגלים בכח, החלטתי לכתוב למרות שלתחושתי אין לי מה להגיד.
כשאני קורא את מה שכתבתי פעם, נראה שאהבתי לכתוב, למרות שאני לא זוכר את זה ככה.
הזכרון שלי חלש בימיו הטובים ביותר, והדכאון מעוות הכל בכל מקרה.
אז החלטתי לכתוב, בתקוה שהאיכות לא נפגעה באופן בלתי הפיך.
מתוך פרץ לא אופיני של אופטימיות, אני מזהיר שיתכן ואכתוב כמה סיפורים במקביל.
הכותרת אמורה להבהיר איפה אנחנו בכל פרק.
ההתלבטות האחרונה היא אם לכתוב גם על עצמי. מה דעתכם?
