הזמן עובר. כמו שאמר לי מישהו באותה תקופה, הדקות עוברות לאט והחודשים עוברים מהר.
כל רגע איתה נפלא.
אולי כי היו מעט רגעים. יום או יומיים בערך פעם בחודש.
גיליתי עם אירית שהורים של אהובות אוהבים אותי.
למדתי גם שלחזה גדול יש השלכות. לאירית כאב הגב.
שנינו מאד נהננו כשעשיתי לה מסאז'.
מצד אחד, תמיד עשיתי אותו בכוונה כנה לשחרר שרירים תפוסים. כלומר, כואב לעתים, לא רק נעים.
מצד שני, המגע תמיד בא עם לא מעט אנרגיה ארוטית. כנראה פשוט כי כל כך הדליק אותי לגעת בה.
גם היא היתה שם, נהנית גם מהשחרור של שריריה וגם מהמיניות המרומזת.
עשינו את המעבר הזה הרבה פעמים באותה שנה.
תמיד התחלנו בישיבה לבושה.
תמיד ביקשתי שתסיר את החולצה כדי לאפשר לי מגע עמוק ורחב יותר.
תמיד היא היתה מסירה את החזיה בשבילי, כדי שאוכל להגיע לנקודות בכתף שמתחתיה.
תמיד זה המשיך לליטוף על שרירים דואבים ונשיקה רכה על הצוואר.
כשהיא היתה נשכבת עלי, לאחור ולצד, ומתנשקת איתי, כבר ידעתי שהיא מגורה.
באותו היום, עשינו כמו תמיד.
אותם מעשים, אותה עדינות, אותה רמיזה שמתממשת לאיטה.
ההבדל היה שהיינו לבד בבית, בפעם הראשונה.
היא היתה כל כך משוחררת. וצלילים כאלו יפים יצאו ממנה.
ושוב למדתי משהו חדש. על ההבדל בין עונג לבין עונג כשמשוחררים באמת.
ביום ראשון, היא התחילה קורס קצינות בבה"ד 12 (עליו השלום).
ומאז אני חושב שלא התראנו במשך ארבעה חודשים כמעט.
אבל דיברנו כל שבוע (כי לא התאפשר יותר).
ועוד תגלית, של אינטימיות רגשית ולא רק גופנית.
באיזו קלות היא משתפת אותי בקשיים שלה.
באיזו קלות אני שם איתה, מקשיב, קשוב, תומך. וכמה זה נעים לעשות את זה, להכיל אותה.
ככה, למדתי בפעם הראשונה, נראית ומרגישה אהבה.
