היו לא מעט שיחות טלפון, ועוד פגישה אחת או שתיים, עד שמצאנו את עצמנו מתנשקים ומתגפפים בשכיבה.
הפתעה ראשונה היתה כשהיא שאלה אם יש לי קונדומים.
לא היו לי. עד אותו רגע, המחשבה שיש דברים כאלה ויש שימוש בהם היתה זרה לי.
כלומר, ידעתי עליהם, ואפילו מה ואיך, רק לא חשבתי שזה רלוונטי לחיים שלי וזה היה יקר, אז לא קניתי.
אני מאד רוצה להגיד שזה קשור לכך שבמשך תשעה עשר ימים מכל עשרים ואחד הייתי תקוע בתוך פחית עם עוד תשעים וכמה גברים, אבל האמת היא שזו בעיקר היתה תמימות מסוימת וחוסר אופטימיות שמאפיין אותי עד היום.
היא נשכבה מעלי, פנים מול פנים. "אתה לא מזיין אותי בלי קונדום."
ברור שלא. הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה ילדים ומחלות.
(רגע, מזיין? כולי עוד בשפה שבה עושים יחד, לא אני עושה לה. הפתעה שניה.)
"אז בוא. קום. הולכים לקנות." הפתעה שלישית.
בשנים שחלפו מאז יצא לי הרבה לתאר את גבולות ההסכמה, בעיקר כשאנשים וניליים שואלים אותי על בדסמ.
אני תמיד אומר שהסכמה זה לא המבחן הנכון. מה שאנחנו רוצים זו התלהבות.
Enthusiasm, not consent.
ככה נראית התלהבות, ואיזו תחושה נפלאה זו להתלהב ככה ביחד.
אז הלכנו יחד, וקנינו, וחזרנו למיטה.
וזו היתה הפעם הראשונה שראיתי את אירית ערומה. מהממת שהיא.
והפעם הראשונה שלנו יחד באופן מיני מובהק, שהוא מעבר למזמוזי נעורים.
אירית לא היתה המגע המיני הראשון שלי. אולי לטובה, כי הפעם הראשונה היא תמיד מוזרה ומביכה.
אבל הפעם הזו, אחר הצהריים בבית של ההורים שלי, היתה הפעם הראשונה שהבנתי באמת איזה עונג יכול להיות בזה.
היא היתה נפלאה, סבלנית, מתלהבת, רטובה כל כך, בטוחה כל כך במה שהיא רוצה.
בפעם הראשונה, הבנתי כמה יש לי ללמוד ממנה, וכמה נעים יהיה ללמוד עוד ועוד.
לא ידעתי עוד כמה היא מסוגלת להמשיך ולהפתיע אותי, שוב ושוב, כל פעם אחרת.
ועם כל הפתעה כזו פתחה לי עולם שלם ללמוד ולהכיר.