תת הכרה נפתחת כמו מניפה

אני מדברת עם אנה שלי, בואי אנה, קמים אני אומרת לה, אנחנו קמות, אנחנו ערות. 

אנה לא עונה, היא ישנה כבר די הרבה זמן, היא נרדמה.

תמיד כשאנחנו בלחץ, בעומס רגשי, בחרדה, אחת מאיתנו נרדמת, הפעם זו היא.

בואי אנה, קומי, אבל היא נמנעת, היא ישנה.

אני מנסה להעיר אותה, קומי אנה, הנה שיר, הנה צחוק, הנה סיבה, אבל היא לא קמה, היא ישנה, היא מסובבת את גבה אלי וממלמלת משנתה שרק ככה היא מוגנת, היא אומרת שהיא עייפה.

לפעמים אני בוכה על אנה, לפעמים מתגעגעת, לפעמים אני נזכרת שאנה היא אני.

והנסער היום נסער מאוד
והעבר היום - עבר מאוד
קצת עתיד, ואין הווה באוויר

פעם היית מלקק בהונותי, ירכי, שפתי, פעם היית מחבק.

פעם היתה לנו סיבה טובה לקום טרוטי עיניים בבוקר, לנעול את הדלת, לצחוק.

כמה אפשר עוד לחיות בגעגוע?

אני הולכת ונעלמת אל תוך שעות השינה שלי.

שומעת את ברנדה לי על הבוקר ונקרעת איתה.

יש רוח טובה של קיץ צפוני ואנחנו יושבות יחד. לפעמים קמות לרקוד. לפעמים מתעייפות וצונחות לטלפונים שלנו. הרוח מביאה ריח ביוב באויר ואני לא מפספסת את המטאפורה של נועם בתוך אויר עם ריח לא טוב. אני אוהבת אותה, היא הבת הקטנה שלי.

הלוואי שייעלם הריח הזה וישאר הריח הטוב של הגינה שלי.

איך אני אוהבת להיות קצת מסטולית עם אריתה.

האישיות שלי היא רכה כמו חמאה שישבה בחוץ על השיש.

אתה מכניס לתוכה אצבע ונעים לך ועוטף וחמים, אבל אחר כך נותר בה חור.

אתה לוקח ממנה חתיכה, אולי עם סכין כזו, עדינה,  חומד אותה לעצמך, וממני נשאר קצת פחות. 

אתה ממיס אותה והכל נעים וחמים ומריח טוב אבל אז נותר לי רק עצב.

חייבת ללמוד להיות קצת קשוחה.

להיות החמאה שבפריזר.

לפעמים אני נאלצת לחשוב על כל הדחיות שחוויתי, הן שבות אלי מפעם לפעם, היא שרה על קולנוע לב ואני חושבת על הקולנוע בפינסקר והחיים שלי סביבו, הוא שר על ג׳ניס ואני חושבת על זה שהיה נראה כמו רוק סטאר ובאמת גירדתי אותו מהביבים. 

אני חושבת על הדחיות שחוויתי ועל אלו שאני עדיין חווה ואני רוצה שהן ילכו ממני, שישארו איתי רק האהבות הטובות, אלו שרצו אותי באמת, אלו שלא אמרו לי שבשבילי יחרגו מהכלל.

בגרסת הדואט, איכשהו הבובה הזו מצליחה לרגש אותי בכל פעם מחדש והתרגום כ"כ יפה ומדויק ועדיין ישראלי לגמרי. אני תוהה אם שירים של יוצרים יהודים מצליחים להתרגם יותר בקלות לעברית ישראלית, נדמה לי שכן. וכל הקישקוש המוכר.

מה לעזאזל את עושה בכלוב

שומעת בלוּפ (מתברר שקרן מתה ביום נישואי, כן טוב 11 שנה קודם, פרט שולי שלא קשור לכלום)

8:00 בבוקר ואין אויר בגלגלים. אני נוסעת לתחנת הדלק הקטנה במושב כדי להבין שבאחורי השמאלי יש פנצ׳ר 🤦🏼‍♀️אני ממלאת אויר להשרדות ושומעת ציפצוף משאית ואחריו "בוקר טוב". אולי הוא דיבר למישהו אחר, אני לא מסתובבת. הנה הסיבה לא לקחת את הילדה לבית ספר עם פיג׳מה ללא חזיה, נשבעת שזה לא טיזינג, זו פיג׳מת פינגווין של חורף, אבל הנה אני מחוץ לרכב ומצפצפים לי "יודעת מה הלחץ אויר?", הו כי הסגברה (מצא לו למי להסגביר) על הבוקר ללא חזיה זה בדיוק מה שמתחשק לי, אני מסמנת 👍 ומסיימת למלא.

כמה ימים לפני, רגע לפני הסערה, אני נוהגת במורד הכביש הקטן היפה ביותר בארץ. עמק החולה ורמת הגולן מוריקים ומלבינים מולי. ברדיו מתחיל השיר הזה, אלה רדיוהד? לא אלה לא.

שעות רבות אחר כך בלילה נשב במיטה ערומים, מחוייכים ומסופקים ונחפש ונחפש עד שנגלה שאלה מיוּז. אבל בינתיים אני נוהגת ואנחנו שבוע אחרי בידוד ומחלות וחום והשיר הזה מסתובב לי בתוך הבטן ומרגיע אותי. אני עוצרת טרמפ להיפי צעיר וכשהוא נכנס אני נזכרת שאני יושבת ברכב בפיג׳מת פינגווין ללא חזיה מתחתיה 🤦🏼‍♀️ מה זה האלמנט החוזר הזה ולמה אני לא לומדת לקח? לא נורא הוא היפי, הוא רגיל, לפחות הוא לא הסגביר לי כלום.

היא הזונה שלי

היא האישה המעצבנת שלי

היא תמיד והיא הכל

היא האהבה שלי

היא זו ששוכבת תחתי כשאני גונח

היא זו שמקשיבה לי כשאני צורח

היא סופגת הכל

היא פשוט מין חומר כזה

היא פיה והיא שדה והיא זונה

היא מי שאני אחליט

היא מי שהיא רוצה

איך זה שמרבית שירי האהבה הם היא ולא הוא והרי כל מי שכתב לנו ככ נעים בגב, עשה רגע לפני איזה גזלייטינג קטן איזו עקיצה לא נעימה איזה רמז לשליטה, אולי איזו הטרדה או נגיעה לא רצויה, אולי רק הסגברה קטנה על כמה שהיא לא מבינה

היא ולא הוא

טוב רוב הזמן. בכל זאת נשים מחבבות לחזר גורלית, לא אני, אחרות אחרות 😶

מצברוח מוזר לבוקר

רוב הזמן אני מרגישה כאילו מגיע לי פרס מפעל חיים

על יכולותי בשתיה

על זה שלא אכפת לי להזדיין וללכת

על זה שאני לא מחפשת שומדבר

על כל מה שסבלתי

על כל מה שעוד אסבול

על הלידות שלי

על תוצרי הלידות שלי

בשאר הזמן

אני מרגישה כמו פרס ניחומים

לעצמי

מנחמת אותי כאילו אין אף אחד אחר שינחם

פשוט אין

כי אין

בדיוק כשאני מרגישה הכי עייפה, ממש בתחתית, אני מחזקת אותי מיד בג׳ין טוניק מחוזק בהמממ עוד ג׳ין. ואז נותרים לי כוחות אחרונים ל: כן טוב זה כבר די ברור, לעוד כביסות כלים ארוחות ערב.

החיים כל כך סקסיים שאפשר למות מזה ועוד על אותן דר' מרטינס משבע בבוקר. הולכת ללבוש את בגדי העור/רשת שלי.

מזל שיש לי מלא אבוקדו. אבוקדו טוב הוא שמחת חיים.