לפני שיצא לי ללמוד על הקהילה, הרגשתי שונה ומנוכרת.
כי איך ילדה, נערה צעירה בגיל שלי, רוצה שיכאיבו לה כדי שהיא תחייך, כדי שהיא תרגע, כדי שהיא תרגיש בטוחה!?
כמה רגשות אשם...
בכל פעם שדמיינתי את עצמי עם הדאדי שלי עושה כרצונו, התרגשתי נהנתי ומיד בכיתי השנאה העצמית לא איחרה לבוא.
כל לילה, כל משמרת בה אני יושבת 4 שעות מול מסך, אני מתחילה שוב פעם לשאול את עצמי איך את מסוגלת לדמיין את הדברים האלו? למה את לא נורמלית? למה את כל כך נמשכת לזה? תפסיקי!
וכשאני כאן, בעיקר קוראת בלוגים דרך אגב, אני כל יום מגלה כמה הרגשות, התחושות ואפילו הרצונות מזדהים לשלי. אני נהנת להרגיש חלק ולפעמים למצוא את עצמי העדינה, חסרת הניסיון.
אני לא שונה, ההנאות שלי לא שונות, אני רואה את אותן הדברים שהיא רואה או הוא רואה.
אני רואה אותך שולט, את הרגשות שלך.
והסיום... תודה שיש את הכלוב , בדרכו שלו גורם לי להרגיש שייכת ומעביר אותי בהרבה שיעורים על אהבה עצמית.