כתיבה חופשית

סיניזציה - העולם המערבי מתקרב לסין, ואיך זה קשור לבדסמ.

שנתיים לתוך המגיפה, ודברים שלא העלינו על דעתנו שבכלל אפשריים במדינות מערביות דמוקרטיות התרחשו לנגד עינינו, וקיבלנו אותם בטבעיות מעוררת חלחלה. כששמענו ב 2019 שסין כולאת אזרחים בבתים, ששוטרים עוצרים את מי שמסתובב ברחוב, חשבנו לתומנו - טוב, זה סין. סין עם קצירת האיברים, עם דיקטטורה, עם הגבלות על האינטרנט, סין. אך לאחר חדשים ספורים, כל זה התרחש אצלנו בבית. הממשלה אוסרת על האזרחים להסתובב ברחוב, וכולנו חיים עם זה בשלום.

אחר כך איסור על פתיחת עסקים, חסימה של ערוצי תקשורת, הסרת תכתובות ברשתות חברתיות, והכל התקבל אצלנו בטבעיות. כאילו כך היא דרכו של עולם. כאילו האדם האינדיבידואל אכן חסר כל זכויות. הממשלה היא הממלכה, והאזרחים הם העבדים.

והיום כבר התבשרנו על עבירה פלילית של מי שמסרב להתחסן! מי שמסרב לקבל טיפול רפואי הוא עבריין! כך זה ביוון ובאוסטריה. סין, כבר אמרנו?

(גילוי נאות - אני התחסנתי)

נדמה לי שזה רק ממחיש לנו את מה שידענו. הדמוקרטיה היא שברירית. תודעת החירות האישית רעועה. במאה העשרים דמוקרטיות הפכו לדיקטטורות בקלות מטרידה. ובמאה העשרים ואחת?

תרשו לי להציע הסבר.

ההסבר איננו מוכח, הוא יותר סוג של היפותיזה, של תהייה אישית. נדמה לי שבני האדם בנויים נפשית להיררכיה. בן אדם זקוק ללהקה, להנהגה, ההנהגה מקנה לו תחושת יציבות, ביטחון, הוא יודע מה עליו לעשות. בלי הנהגה הוא מתערער, מתבלבל, מתלבט, מאבד את הביטחון ואיתו את השלווה. ההיררכיה נדרשת לא רק לסאבים, אלא גם למנהיגים. כשהאדם נמצא בהיררכיה, גם בתפקיד ההנהגה, הוא יציב. הוא יודע למי ולמה עליו לדאוג. הוא יודע כיצד לכוון את מחשבתו ומאמציו, והוא גם יודע שפקודותיו תבוצענה. בתוך ההיררכיה בני האדם יציבים, מאושרים, שלווים.

איפה אחוזי הדיכאון גבוהים ביותר? בארצות הברית ובצרפת. במדינות השוויון והחופש. אבא, אמא, ילדים, כולם שווים. אין היררכיה, אין מי שקובע, אין מי שמחליט, אין מי שאחראי. איש לנפשו, והכל מעורער. אין דרך, אין כיוון ברור, אין על מי לסמוך "שהוא יודע", אין להקה ש"כל תפקידי לדאוג לבטחונה". איש לנפשו.

ובאילו גילאים הדיכאון נפוץ ביותר? בגילאי העשרה ובגילאים המאוחרים.

בגילאי העשרה ההיררכיה המשפחתית (שגם כך היתה רפויה) מפסיקה להתקיים. האחריות נופלת כל כתפיו של בן-העשרה, שזכאי לחירותו, שמקבל בעצמו את החלטותיו. אך החופש הזה מותיר אותו מעורער, לבד, בלי כיוון, בלי גבולות גזרה, בלי מטרה ברורה.

ובגיל הזהב הילדים כבר גדלו. הסבא והסבתא כבר לא מנהלים אותם (בניגוד לחברות מסורתיות, בהן הסבא הזקן ממשיך לנהל את המשפחה ואת נכסיה). הסבא כבר לא מנהיג, לא אחראי לכלום. הוא קיים לעצמו, ונכנס לדיכאון.

וכמובן האנשים הבודדים בכל גיל, מתמודדים לא רק עם בדידות, אלא גם עם חוסר היררכיה. הם לא מנהיגים אף אחד, ואף אחד לא מנהיג אותם. אין מערכת היררכית שמייצבת ומכוונת אותם. הם מדוכאים.

כשרבין נרצח, נערים ונערות בני 14 ו 15 הדליקו נרות ובכו, ממש בכו עם דמעות. ואני תהיתי, רצח הוא דבר נורא, אבל את זה מבינים בשכל. מנין התגובה הרגשית? ומנין ההערצה חסרת-ההבחנה כלפי נתניהו? וכלפי טראמפ?

רבין, נתניהו וטראמפ לא היו רק פוליטיקאים. הם היו מנהיגי להקה. סילוקם (ובוודאי הרצח) היה ערעור הדבר המרכזי ביותר בחייהם של תומכיהם, פגיעה במנהיג הלהקה, ולמעשה ערעור הלהקה כולה. בני האדם, עם כל השכל שלהם, הם עדיין בנויים נפשית בתור חיות חברתיות החיות בלהקה היררכית. המצב הלא-נורמלי הוא החופש. חברה חופשית היא חברה שבה האחוז הקטן של האנשים שבנויים אחרת, בנויים עם תודעת חופש, ולא עם תודעה היררכית, הצליחו לעצב את פני החברה!

ואיך כל זה קשור לבדסמ?

אולי, רק אולי, אחד כמוני, שבאופן טבעי נוטה דווקא אל החופש. שמבין ואוהב את החירות האינדיבידואלית, ומתעב את הממשלה (כל ממשלה שהיא), את הפיקוד, את העריצות, אולי אחד כמוני מוצא מקום להיררכיה במחוזות הפנטזיה. במחוזות המשחק, הדמיון, השליטה ש"היא בעצם לא אמיתית" כי "אין באמת עבד, ואין באמת שפחה, אין באמת אדון, ואין באמת מלכה", רק שם ההיררכיה מתקבלת ורצויה.

העולם מתחלק לשניים,

גברים ונשים,

כלומר: גברים באפליקציות היכרויות ונשים באפליקציות היכרויות,

שזה אומר: מחזרים ומחוזרים.

לא רק בחיפוש זוגיות. גם בחיפוש עבודה, פתאום השוק נעשה "שוק של עובדים", ואז מנהלים מתרוצצים ומחפשים, ועוברים בדקדקנות על כל קורות-חיים שנוחתים על שולחנם. ואילו העובדים, רק משנים שורה קטנה בלינקדאין, והצעות עבודה זורמות אליהם בכל האפיקים. את שני הצדדים חוויתי, גם את הצד המחזר, בהיותי בתפקיד ניהולי שמחפש באינטנסיביות עובדים טובים.

נדמה לי שרוב האנשים חווים, מעט או הרבה, את החוויה של השתייכות לצד המחזר, וההשתייכות לצד המחוזר.

שלא לדבר על הכלוב, שבו כל בן מחזר וכל בת מחוזרת. בחורה עם פרופיל אפור חסר תמונה, ומשפט קצר ועילג, תזכה עד מהרה לערימה של אדומות וסגולות, אך ורק בשל נקביותה.

אבל גם בקלחת המחזרים והמחוזרים כדאי לזכור שגם השפע וגם המחסור מתעתעים. שפע של הצעות עבודה או חיזורי זוגיות, אינם בהכרח כוכבים נוצצים, וכשמתחילים לבדוק מה יש בהם, מתגלים לא-מעט רעש וצלצולים. וגם הצד המחזר, כדאי שיזכור שלמרות שיש מתחרים רבים על ליבו של כל מחוזר, הם לא בהכרח מתחרים שלו. והמחוזר, או המחוזרת שמתאימה לו - סביר שלא תיענה לרוב המחזרים המתחרים עליה, פשוט כי הם לא מתאימים לה.

ואני, היכן אני?

אני, ברצוני לזוגיות, נמצא פתאום בשלב מוזר שבו אני עוסק במה שחשוב יותר מזוגיות. יצאתי ממשחק המחזרים והמחוזרים, כי אני עסוק בדבר שחשוב ממנו בהרבה. פתאום כעת הזדמנויות לזוגיות נקראות בדרכי, ואין לי את האובססיה להשיט את היד, לתפוס, לקחת. לכל היותר אני מלטף את ההזדמנות, מחייך אליהן, אחדות מהן אולי יחייכו אליי בחזרה.

הייתי אתמול במאנץ', והיה כיף.

כבר הייתי בכמה וכמה מאנצ'ים, ועדיין בכל פעם שאני מגיע למאנץ' אני סוג-של מופתע מכך שאני פוגש אנשים נורמליים, נעימים, חברותיים. כל הסטיגמות מתפוגגות כשרואים ומדברים עם האנשים.

הבנתי שהיה איזשהו איזכור בכלוב אודות המאנץ' הזה, ולכן אני מרשה לעצמי לכתוב עליו.

אז היה כיף, אבל כרגיל במאנצ'ים, היתה נקודה שקצת הפריעה. כמעט כולם/ן בזוגיות. ורובם/ן גם באים עם בני הזוג. שזה מעולה בשבילם, אבל לא כל כך מעולה למי שמעוניין להכיר, בין היתר למטרה זוגית.

זה שוב מחזיר אותי לתובנה שיש צורך בהתארגנות של בדסמיים ובדסמיות שאינם בזוגיות וגם מעוניינים בזוגיות. אני רואה את זה גם בקבוצות וירטואליות וגם במפגשים ממשיים, איך הם פשוט לא מתאימים לאלה שמעוניינים במציאת זוגיות. זוגיות, ולא קשר צדדי או קצר.

(למען הסר ספק, זו תובנה שלי, אך אני לא פועל כרגע להגשמתה)

זו, לפחות, דעתי.

נתחיל מזה שההבנה שלי בתמונות היא ככל הנראה גרועה למדיי. אם אתם רוצים לדעת איזו תמונה נחשבת יפה, שלא לדבר על מושכת, אל תשאלו אותי. אבל כשאתה לא יודע, אתה עושה טעויות. והמחיר גבוה.

בקיצור, אם לא הבנתם, גם עבור עצמי השתמשתי בתמונות שהן, איך נאמר, בלשון המעטה לא גורמות למשיכה רומנטית. ובעולמנו הדיגיטלי, ההשלכות הן הרות אסון. וכן, העולם הדיגיטלי כולל גם את האתר הזה, ומשתמשיו (ומשתמשותיו).

אבל,

האסימון נפל.

יצרתי לי תמונות חדשות. עם גב זקוף, בגדים קייציים, רקע שמשי, הבעה בוטחת.

והאמת היא, שדי נהניתי מהתמונות החדשות.

כאמור, אני לא סומך על עצמי, ולכן העברתי את התמונות החדשות שני מבחנים. מבחן אחד הוא מבחן של דירוג תמונות. לא אסביר בדיוק על מה מדובר, אך רק אכתוב שהתוצאה היתה בסך הכל משביעת רצון :)

והשני, מבחן הטינדר. הטינדר, שהיה לי במשך כמה חדשים יישומון של יובש צחיח ואכזבות אין קץ, קיבל את תמונתי החדשה. ומאז, אין יום בלי לייקים :)

אז לייקים הם בסך הכל לייקים, אבל בכל זאת זה נראה שמשהו השתנה. לטובה.

כלובי לא הסכים שאכתוב על הרעיון.

עמכם הסליחה.

מעדכן שהתגובות עד כה, גם בבלוג וגם בפורום, לגבי ההתייעצות אם להקים קבוצה למעוניינים בקשר זוגי (ראו בפוסט הקודם שלי) היו:

• מעטות למדיי
• כולן חיוביות
• אם מחשיבים לייקים כתגובות חיוביות, אז הן אפילו לא כל כך מעטות.

בכל מקרה, הרושם שלי הוא שזה רעיון מתקבל על הדעת, וגם רצוי לכמה וכמה אנשים ונשים.

אז אני הולך על זה, ואעדכן בקרוב :)

אני חושב לפתוח קבוצה עבור אנשים ונשים שמחפשים קשר זוגי רציני. כאלה שאינם בזוגיות כיום, ומעוניינים בבן/בת זוג.

כך, משתתפי הקבוצה יוכלו להתארגן לפעילויות ואירועים במטרה להכיר, בלי לטבוע בים של אנשים בדסמים, ראויים וטובים לכשעצמם, שמטרתם אחרת לגמרי.

בקיצור, אשמח לשמוע את דעתכם. האם יש טעם בקבוצה כזו, והאם היא יכולה להצליח?

על הארגון של המאנץ' הערב.

ותודה לכל המשתתפים החמודים שפגשתי.

היה כיף.

כיף להכיר, כיף לראות אנשים טובים, מכילים ומקבלים. אנשים עם ראש על הכתפיים וגישה אופטימית לחיים.

כן, עשיתם עליי רושם טוב :)

מכאן:

https://onlinelibrary.wiley.com/doi/full/10.1111/jsm.12192

(דיסקליימר - אני לא מכיר את הז'ורנל ולא את הכותבים).

Results
The results mostly suggest favorable psychological characteristics of BDSM practitioners compared with the control group; BDSM practitioners were less neurotic, more extraverted, more open to new experiences, more conscientious, less rejection sensitive, had higher subjective well‐being, yet were less agreeable. Comparing the four groups, if differences were observed, BDSM scores were generally more favorably for those with a dominant than a submissive role, with least favorable scores for controls.