כתיבה חופשית

עד שאני שולח הודעה, יש כמה דברים שאני עובר עם עצמי.

קורא את הפרופיל שלה. ואז קורא את הבלוג. מנסה להבין מה היא, למה היא משתוקקת.

בודק כמובן גיל ואזור מגורים, ממעט ליצור קשר כששני הפרמטרים האלה חסרים, בעיקר כשחסר גיל.

ואז מתחילים הלבטים - האם מה שהיא רוצה מתאים לי? האם מה שאני רוצה מתאים לה?

ואחר כך השאלה הפנימית - האם אני כרגע במצב אנרגטי שמאפשר לי להתחיל את הקשר הזה?

ואז, סוף סוף, אני לוחץ על "שלח הודעה", וחושב על ניסוח, ניסוח ענייני, שממנו היא תבין מי אני, ומה מצאתי בה שגרם לי לכתוב לה.

ופתאום אתמול אני מגלה כמה אני אולד סקול!

כמה מיותר התהליך שלי. היום יש "קבוצה סודית של שולטים", על פיה יישק דבר. וואו, מה פספסתי...

או ש... לא הפסדתי כלום :)

הורדתי את אפליקציית FaceApp.

ניסיתי את הפיצ'ר של שינוי מגדר. מעלים תמונה, בוחרים מגדר (איש או אישה), והיישומון משנה את התמונה כך שתתאים למגדר.

העלתי תמונה של עצמי, ושיניתי לאישה.

מה שקיבלתי, חחח, יפהפיה! בחורה חמודה עם שיער ארוך ושופע, חיוך מתוק. הפסד שלכם שאני לא אישה...

אחר כך שיניתי מגדר לגבר. התקבל גבר זועף וקרח.

החזרתי את התמונה המקורית - השיער חזר למקומו, והבעת הפנים נעשתה שלווה.

וזהו.

הסרתי את האפליקציה.

מה לא אומרים עלינו?

עלינו, כלומר על חובבי הבדסם.

פראפיליים, סובלים מפרוורסיה, מסווגים אותנו כבעלי מחלה נפשית, מתחקים אחר ה"בעיות" שגרמו לנו "לסבול" מהסטיה שלנו. את כל זאת אפשר לשמוע מ"בעלי המקצוע", אך שלא לדבר על ההמונים. שם אנחנו מגעילים, משוגעים, אלימים, מה לא?

ואני רק רוצה לשלוח את כולם להתבונן על עצמם ועל העולם.

מה תאמרו על ילדים שנהנים עד קצה הנשמה ממתקני הלונה-פארק? עולים על רכבת הרים, וצורחים מפחד כשהיא עולה ויורדת, בעיקר יורדת, במהירות. צורחים בפחד נוראי, אך נהנים מכל רגע.

מה תאמרו על קופצי בנג'י? קושרים להם את הרגליים, זורקים אותם בכח מגובה עצום. הם מאבדים שליטה על חייהם, נופלים במהירות מסחררת לתהום. לאחר מכן תלויים לחלוטין בחסדי המפעיל שימשוך אותם למעלה. והם נהנים מכל רגע!

מה תאמרו על ספורטאי אומנויות לחימה? הם נחנקים, מופלים בכח לרצפה, יושבים עליהם, מכאיבים להם, בחלק מהאומניות הם גם חוטפים מכות חזקות לבטן, לראש, מדממים, כואבים. והם נהנים מכל רגע.

מה תאמרו על מי שאוהב מלפפון חמוץ? במקום לאכול מאכלים ערבים, מתוקים, הוא נהנה דווקא ממאכל חמוץ שגורם ללשון ולבלוטות הרוק שלו לתסוס, לעיתים לבעור. והוא נהנה מכל רגע.

מה תאמרו על מי שצופים בסרטי אימה, ולמעשה בכל הסרטים, גם דרמה, פעולה, וכו'? הם מזדהים עם גיבור הסרט, רוצים שהוא יצליח, אך רואים שהגיבור, או הגיבורים, סובלים, נכשלים, מעונים, נכלאים, נפרדים מאהובי ליבם. למעשה במשך רוב הסרט ישנה אכזבה מהולה בציפיה שאיכשהו הדברים בכל זאת יסתדרו. והצופים נהנים מכל רגע!

בני אדם, כולם, לא רק בדסמיים, גם וניליים לחלוטין, לא נהנים רק מהמתוק והבטוח. נהנים מכל המגוון. כמובן, עד גבול מסוים.

אנחנו בסך הכל מערבבים את ההנאות האלה עם ההנאות המיניות. הגוף והנפש האנושיים מציעים לנו מגוון רחב של תחושות, מחשבות, הרגשות, ואנחנו נהנים מכולם, ולא סתם נהנים. נהנים עם האנשים שאנחנו הכי אוהבים בעולם - בני ובנות הזוג שלנו.

כוכבית קטנה - ישנם אכן מצבים שבהם מדובר בבעיה שדורשת טיפול. אבל בבקשה לא להכליל. בדסמ, כפי שהוא, הוא אימוץ מכוון, מודע, ובעיקר בריא ומלא אהבה, של מה שיש לחיים האנושיים להציע.

אם אתן משנות את הכינוי שלכן כל יומיים.

שלא לדבר על אלה שיום אחד הן נשלטות, ולמחרת הן פתאום שולטות...

שומע ב"כאן 11" את הבנות שעצרו להן את טיפולי הפוריות. בגלל הקורונה. הן על סף בכי, והלב שלי בוכה יחד איתן.

אסור היה לעצור את זה אפילו יום אחד. לא מצילים חיים במחיר של חיים אחרים, וטיפולי פוריות זה הכי חיוני שיכול להיות.

הכנסי תחת כנפיי,

                          שבי למרגלותיי.

הניחי ראשך על ברכיי,

                          קבלי את ליטופיי.

את ידייך היפות -

                          מסרי לזרועותיי.

את רגלייך, חמוקייך, וכל איברייך -

                          הניחי בידיי.

ענגי אותי ככל שאדרוש,

                          התמסרי לרצונותיי.

אל תוך תוכך קבלי אותי,

                          נשמי את נשימותיי.

היי לי למשרתת,

                          אמצי אל ליבך את הנאותיי.

היי לי חברה,

                          ואוהב אותך כל חיי.

היי לי רעיה,

                          ואותך אוהב עד בלי די.

החיים שלי לא נעצרו בתקופה הזו.

אני עובד במשרה מלאה. ובזמני החופשי לומד דברים חדשים, ומתאמן לפחות שלוש פעמים בשבוע אימוני כושר.

ובכל זאת, המצב המטורף הנוכחי הכניס לי state of mind של "הזמן עמד מלכת".

תקועים.

אין דייטים, הכל וירטואלי, וזה ממש לא בשבילי.

ומה אני אומר לעצמי? אני אומר "טוב, נו, זה זמני. יעבור. נחכה קצת, כמה שבועות. בינתיים לא עושים כלום".

וכך, אני מזניח את הרצון שלי למצוא בת זוג. הגעתי למצב שבו אני מקבל הודעות מבנות, כאן באתר, ולא עונה. הכל מתוך אותו state of mind של "המצב תקוע".

וזו טעות!

יום שעובר לא חוזר!

השכל מבין את זה. הבטן - לא בטוח. אבל אני מקווה לשנות את זה די מהר. כן ליצור קשרים, להחליף טלפונים, אפשר לצאת לדייט וירטואלי (כן, יש כאלה שעושים את זה), ואפשר גם להפר את הכללים הנוקשים. בטבע, כל האורגניזמים עושים מאמצי-על כדי להזדווג. כך שלהגמיש קצת את השמירה על הסגר נראה לי בקטנה.

פסח שמח לכולם.

איך אתה יודע שיש לך דבר מה?

- אם אתה מוכן לוותר בשבילו על דברים אחרים.

המטרה שלי היא להכיר.

להכיר, לא רק וירטואלית, אלא להכיר בעולם האמיתי. להכיר כאן, לעבור לטלפון, לקבוע דייט, לצאת יחד. להכיר.

והיכרות, בימים משוגעים אלה, היא בלתי אפשרית. אני יכול לשלוח הודעה, לקבל הודעה, להתקשקש בהודעות ובמסנג'ר, אבל זה לא הולך לשום מקום. הכל תקוע. כולם תקועים... בבית. אז למה בכלל להיכנס לאתר?

אני שוקל ברצינות לקיים דייט בסקייפ או זום, זה יכול לקדם עניינים כשהמאסר שהממשלה גוזרת עלינו יבוטל.

אם זה נמשך שבוע או שבועיים, מילא. אבל אם זה יימשך חודשים, זה עוול לכל הפנויים והפנויות. הלו! אתם שם בממשלה, השעון הביולוגי שלנו מתקדם. אי אפשר לתקוע עכשיו היכרויות לחצי שנה.

יש כמה החרגות לסגרים ולמעצרים של הממשלה, עובדים חיוניים, העברת ילדים בין גרושים וגרושות, על הכל חשבו, רק לא עלינו. עלינו, הפנויים והפנויות שרוצים לאהוב, רוצים למצוא את אהבת חיינו. מה איתנו?

לדעתי זו צריכה להיות ההחרגה הראשונה והחשובה מכולן. הרי החברה לא תשרוד בלי דור המשך. לא ככה?

מי מרים את הכפפה?

סדרי העדיפויות שלי כנראה שונים מאלה של רבים כאן.

כשאני חושב על זוגיות, אני בעיקר מעוניין באהבה, באישה שאוהב אותה מכל הלב, והיא תאהב אותי בחזרה. בזוגיות יציבה, מאוד יציבה, משפחה על כל המשתמע מכך. הרצון להקים משפחה אוהבת נמצא אצלי בראש סדר העדיפויות, בכל הנוגע ליחסים וזוגיות.

הרבה מעבר לבדסמ.

מה זה הרבה מעבר? זה אומר שאם, נגיד, נסמן את החשיבות של הקמת משפחה יציבה ואוהבת ב 100, אז החשיבות של בדסמ היא משהו כמו 0.001. בכלל לא באותו סדר גודל.

מה שקצת מוזר הוא עד כמה זה שונה מרבים כאן בכלוב. אנשים שכבר יש להם משפחה, אישה וילדים, ומוכנים לסכן הכל למען הנאה בדסמית מהצד.

שמעתי פעם שנישואין זה כמו אוטובוס. מי שבחוץ רוצה להיכנס, ומי שבפנים רוצה לצאת. בדיחה שחורה, אך כנראה יש בה משהו.

כנראה דווקא בגלל שאני רווק אני מרגיש את הרצון העז להקים משפחה.

סדרי העדיפויות האלה היו אצלי מאז ומעולם, אך בכל זאת גם אצלי משהו השתנה.

בעבר, הרצון למצוא בת זוג היה בעיקר כדי להקים משפחה. החשבתי את עצמי self-contained, אחד שבעצם לא באמת זקוק מאוד לנפש קרובה, למישהי שתהיה לו בתוך החיים. למרות שכשהיו לי קטעים בדרך לזוגיות נהניתי מהעניין, מהקרבה, מהשיתוף. אבל זו לא היתה מטרה. הצורך, אם אפשר לקרוא לזה כך, בבת זוג, היה כדי להקים פרויקט גדול יותר. לא למען עצמי לבד. אני מסתדר יופי עם עצמי. אבל פרוייקט של משפחה הוא פרוייקט גדול, ודורש, גם מעבר לצורך הביולוגי הברור, שותפות של שניים.

היום זה קצת שונה אצלי. עדיין לא הייתי מגדיר זאת כצורך, אבל בהחלט כרצון עז. רצון להיות עם נפש קרובה. רצון לחיות חיים של אהבה.

אגב, אין בכך כל סתירה לבדס"מ. היררכיה אין משמעותה פחות אהבה. תראו איך אמא אוהבת את התינוק שלה, למרות שההיררכיה ביניהם ברורה. וגם הוא אוהב אותה, היא כל עולמו.

ועוד אגב, כל זה לא אומר שהדחפים הגבריים הרגילים שלי הלכו לישון. אני לא הולך להגיד לא למשהו קצר וכייפי. אבל גם כאן, סדרי העדיפויות ברורים. בשלב הנוכחי שלי בחיים, הרצון להיות ביחד, באהבה, עם בת זוג, נעשה לרצון דומיננטי עבורי.

וכן, אני אופטימי.