מה לא אומרים עלינו?
עלינו, כלומר על חובבי הבדסם.
פראפיליים, סובלים מפרוורסיה, מסווגים אותנו כבעלי מחלה נפשית, מתחקים אחר ה"בעיות" שגרמו לנו "לסבול" מהסטיה שלנו. את כל זאת אפשר לשמוע מ"בעלי המקצוע", אך שלא לדבר על ההמונים. שם אנחנו מגעילים, משוגעים, אלימים, מה לא?
ואני רק רוצה לשלוח את כולם להתבונן על עצמם ועל העולם.
מה תאמרו על ילדים שנהנים עד קצה הנשמה ממתקני הלונה-פארק? עולים על רכבת הרים, וצורחים מפחד כשהיא עולה ויורדת, בעיקר יורדת, במהירות. צורחים בפחד נוראי, אך נהנים מכל רגע.
מה תאמרו על קופצי בנג'י? קושרים להם את הרגליים, זורקים אותם בכח מגובה עצום. הם מאבדים שליטה על חייהם, נופלים במהירות מסחררת לתהום. לאחר מכן תלויים לחלוטין בחסדי המפעיל שימשוך אותם למעלה. והם נהנים מכל רגע!
מה תאמרו על ספורטאי אומנויות לחימה? הם נחנקים, מופלים בכח לרצפה, יושבים עליהם, מכאיבים להם, בחלק מהאומניות הם גם חוטפים מכות חזקות לבטן, לראש, מדממים, כואבים. והם נהנים מכל רגע.
מה תאמרו על מי שאוהב מלפפון חמוץ? במקום לאכול מאכלים ערבים, מתוקים, הוא נהנה דווקא ממאכל חמוץ שגורם ללשון ולבלוטות הרוק שלו לתסוס, לעיתים לבעור. והוא נהנה מכל רגע.
מה תאמרו על מי שצופים בסרטי אימה, ולמעשה בכל הסרטים, גם דרמה, פעולה, וכו'? הם מזדהים עם גיבור הסרט, רוצים שהוא יצליח, אך רואים שהגיבור, או הגיבורים, סובלים, נכשלים, מעונים, נכלאים, נפרדים מאהובי ליבם. למעשה במשך רוב הסרט ישנה אכזבה מהולה בציפיה שאיכשהו הדברים בכל זאת יסתדרו. והצופים נהנים מכל רגע!
בני אדם, כולם, לא רק בדסמיים, גם וניליים לחלוטין, לא נהנים רק מהמתוק והבטוח. נהנים מכל המגוון. כמובן, עד גבול מסוים.
אנחנו בסך הכל מערבבים את ההנאות האלה עם ההנאות המיניות. הגוף והנפש האנושיים מציעים לנו מגוון רחב של תחושות, מחשבות, הרגשות, ואנחנו נהנים מכולם, ולא סתם נהנים. נהנים עם האנשים שאנחנו הכי אוהבים בעולם - בני ובנות הזוג שלנו.
כוכבית קטנה - ישנם אכן מצבים שבהם מדובר בבעיה שדורשת טיפול. אבל בבקשה לא להכליל. בדסמ, כפי שהוא, הוא אימוץ מכוון, מודע, ובעיקר בריא ומלא אהבה, של מה שיש לחיים האנושיים להציע.