סיניזציה - העולם המערבי מתקרב לסין, ואיך זה קשור לבדסמ.
שנתיים לתוך המגיפה, ודברים שלא העלינו על דעתנו שבכלל אפשריים במדינות מערביות דמוקרטיות התרחשו לנגד עינינו, וקיבלנו אותם בטבעיות מעוררת חלחלה. כששמענו ב 2019 שסין כולאת אזרחים בבתים, ששוטרים עוצרים את מי שמסתובב ברחוב, חשבנו לתומנו - טוב, זה סין. סין עם קצירת האיברים, עם דיקטטורה, עם הגבלות על האינטרנט, סין. אך לאחר חדשים ספורים, כל זה התרחש אצלנו בבית. הממשלה אוסרת על האזרחים להסתובב ברחוב, וכולנו חיים עם זה בשלום.
אחר כך איסור על פתיחת עסקים, חסימה של ערוצי תקשורת, הסרת תכתובות ברשתות חברתיות, והכל התקבל אצלנו בטבעיות. כאילו כך היא דרכו של עולם. כאילו האדם האינדיבידואל אכן חסר כל זכויות. הממשלה היא הממלכה, והאזרחים הם העבדים.
והיום כבר התבשרנו על עבירה פלילית של מי שמסרב להתחסן! מי שמסרב לקבל טיפול רפואי הוא עבריין! כך זה ביוון ובאוסטריה. סין, כבר אמרנו?
(גילוי נאות - אני התחסנתי)
נדמה לי שזה רק ממחיש לנו את מה שידענו. הדמוקרטיה היא שברירית. תודעת החירות האישית רעועה. במאה העשרים דמוקרטיות הפכו לדיקטטורות בקלות מטרידה. ובמאה העשרים ואחת?
תרשו לי להציע הסבר.
ההסבר איננו מוכח, הוא יותר סוג של היפותיזה, של תהייה אישית. נדמה לי שבני האדם בנויים נפשית להיררכיה. בן אדם זקוק ללהקה, להנהגה, ההנהגה מקנה לו תחושת יציבות, ביטחון, הוא יודע מה עליו לעשות. בלי הנהגה הוא מתערער, מתבלבל, מתלבט, מאבד את הביטחון ואיתו את השלווה. ההיררכיה נדרשת לא רק לסאבים, אלא גם למנהיגים. כשהאדם נמצא בהיררכיה, גם בתפקיד ההנהגה, הוא יציב. הוא יודע למי ולמה עליו לדאוג. הוא יודע כיצד לכוון את מחשבתו ומאמציו, והוא גם יודע שפקודותיו תבוצענה. בתוך ההיררכיה בני האדם יציבים, מאושרים, שלווים.
איפה אחוזי הדיכאון גבוהים ביותר? בארצות הברית ובצרפת. במדינות השוויון והחופש. אבא, אמא, ילדים, כולם שווים. אין היררכיה, אין מי שקובע, אין מי שמחליט, אין מי שאחראי. איש לנפשו, והכל מעורער. אין דרך, אין כיוון ברור, אין על מי לסמוך "שהוא יודע", אין להקה ש"כל תפקידי לדאוג לבטחונה". איש לנפשו.
ובאילו גילאים הדיכאון נפוץ ביותר? בגילאי העשרה ובגילאים המאוחרים.
בגילאי העשרה ההיררכיה המשפחתית (שגם כך היתה רפויה) מפסיקה להתקיים. האחריות נופלת כל כתפיו של בן-העשרה, שזכאי לחירותו, שמקבל בעצמו את החלטותיו. אך החופש הזה מותיר אותו מעורער, לבד, בלי כיוון, בלי גבולות גזרה, בלי מטרה ברורה.
ובגיל הזהב הילדים כבר גדלו. הסבא והסבתא כבר לא מנהלים אותם (בניגוד לחברות מסורתיות, בהן הסבא הזקן ממשיך לנהל את המשפחה ואת נכסיה). הסבא כבר לא מנהיג, לא אחראי לכלום. הוא קיים לעצמו, ונכנס לדיכאון.
וכמובן האנשים הבודדים בכל גיל, מתמודדים לא רק עם בדידות, אלא גם עם חוסר היררכיה. הם לא מנהיגים אף אחד, ואף אחד לא מנהיג אותם. אין מערכת היררכית שמייצבת ומכוונת אותם. הם מדוכאים.
כשרבין נרצח, נערים ונערות בני 14 ו 15 הדליקו נרות ובכו, ממש בכו עם דמעות. ואני תהיתי, רצח הוא דבר נורא, אבל את זה מבינים בשכל. מנין התגובה הרגשית? ומנין ההערצה חסרת-ההבחנה כלפי נתניהו? וכלפי טראמפ?
רבין, נתניהו וטראמפ לא היו רק פוליטיקאים. הם היו מנהיגי להקה. סילוקם (ובוודאי הרצח) היה ערעור הדבר המרכזי ביותר בחייהם של תומכיהם, פגיעה במנהיג הלהקה, ולמעשה ערעור הלהקה כולה. בני האדם, עם כל השכל שלהם, הם עדיין בנויים נפשית בתור חיות חברתיות החיות בלהקה היררכית. המצב הלא-נורמלי הוא החופש. חברה חופשית היא חברה שבה האחוז הקטן של האנשים שבנויים אחרת, בנויים עם תודעת חופש, ולא עם תודעה היררכית, הצליחו לעצב את פני החברה!
ואיך כל זה קשור לבדסמ?
אולי, רק אולי, אחד כמוני, שבאופן טבעי נוטה דווקא אל החופש. שמבין ואוהב את החירות האינדיבידואלית, ומתעב את הממשלה (כל ממשלה שהיא), את הפיקוד, את העריצות, אולי אחד כמוני מוצא מקום להיררכיה במחוזות הפנטזיה. במחוזות המשחק, הדמיון, השליטה ש"היא בעצם לא אמיתית" כי "אין באמת עבד, ואין באמת שפחה, אין באמת אדון, ואין באמת מלכה", רק שם ההיררכיה מתקבלת ורצויה.