זכרונות

בירושלים שתיתי בירה עם מכר ותיק
פעם היינו שנינו חולמים, היום הוא נראה אחרת
"למה לך ?" הוא שואל "עדיין להתעסק בפעילות ציבורית?"
משכתי בכתפי, אני נשארתי תמימה מדיי, כנראה.

פתאום הוא מקבל טלפון מיואב קרקובסקי,
הוא עובד כדובר בתפקיד בכיר, אני שומעת רק את התשובה.
"אנחנו פעלנו רבות בתחום..., מצבם של ... , הזכויות שלהם..."

פתאום הבנתי משהו, "אתה מאמין בזה ?"
"מה ?"
"אתה מאמין שבאמת פעלו למען זכויות של אנשים?
שבאמת משתפר מצבם? או שזה רק סיסמא לתקשורת"
"כן" הוא ענה.

כן שלו הוא אמיתי, יש בנינו הסכם "לא לציטוט " מנעורינו
ואינננו מצטיינים בהונאה עצמית.
"אז בשביל זה אני ממשיכה" עניתי "בשביל ברגעים שאתה יכול להשפיע
באמת, לטובה , על חייהם של אנשים".

לפני חודש ישבתי בבית ולא זכרתי אם יש משהו גדול שנותן טעם לחיים.

אני מסתכלת על חיי, כל העשייה שלי, הפעילות שלי, אנשים שעדיין מוכנים ללכת אחריי.

אף פעם לא היה חסר לי פעם לחיים, איך האמנתי לו שהחיים חסרי טעם?
הוא חכם, רגיש, הוא היה הכל בשבילי, האדון שלי שיודע הכל ועל פיו ישק דבר,
אבל הוא כל כך טועה.
עצוב לי שאין טעם לחיים בעיניו, אבל האמת שיש.