ככל הזמן עובר אני מבינה יותר ויותר נזקים שנגרמו לי מהקשר...
הההתעללות הקשה ביותר, כמובן, הייתה ההתעללות הנפשית... ריסוק הגרעין הפנימי של אמונה בעצמי, בגורל ובמיו האנושי, זה שהיווה את החוסן הנפשי שלי. השרשת אמונות שליליות על עצמי; את בלתי נסבלת, מטורללת, מרוכזת בעצמך, חשוכה ולא נראית טוב. השרשת תפיסות עולמו; החיים חסרי טעם, הנכונות לעזור לכל אדם היא והרצון לשנות את הסביבה הם בזויים.
אני רואה כל מיני שינויים שקרו לי בזכות המפגש איתו...
בהתחלה זה היה חוסר רצוך לקום בובקר ולחיות
בהמשך, דיכוי המוטיבציה שלי לעבוד בפרוייקטים ציבוריים
הקושי לשקם מחדש את האופטימיות והחוסן הנפשי שלי
אבל פתאום שמתי לב, שאני לא רוצה להביט בעצמי יותר, שאני מופתעת מאוד מכל מי שמתחיל איתי ואומר שאני יפה, שהפסקתי להנות לקנות בגדים, שהפסקתי להתאפר ולטפח. שאבד כל מה שהרגשתי שהוא נעלם לראשונה, שבועיים אחרי שהסכמתי להיות שפחתו, התחושה שאני היפה בנשים, הבטחון שגיליתי מי אני (סאבית) ועכשיו יש לי סיכוי אמיתי למצוא מישהו.
וזה מפחיד אותי בטירוף, איך הוא הצליח, ב4 חודשים אחרונים של קשר, להטמיע בי כל כך חזק, ביטול של עוד ערך עצמי קטן? הרי תמיד ידעתי שאני נראית טוב. איך זה יושב לו בתת מודע עוד 4 חודשים שאחרי? ואיך, לעזאזל, עברו שבועיים מאז שזה צף ואני מבינה בראש, אבל לא השתנתה התחושה. למה לעזאזל אני אצטרך לעבוד על עצמי עכשיו קשה רק בשביל להאמין למה שאני רואה במראה?
לפני 18 שנים. 21 בינואר 2006 בשעה 6:03
