זכרונות

אני כועסת, הרגש הכי טבעי לי הוא כעס ועל כן הוא הראשון
אני כועסת על כך שהאדם שפגע בי החליט לברוח שוב, בלי לקחת אחריות על מעשיו.
והאמת שאני לא מבינה לצורך מה? בכדי להוכיח לשנינו שהוא לא אדם טוב יותר?

אני נזכרת שהתחלתי לרעוד ולבכות שהוא נרשם לערב הכלוב והתקשרתי אליו,
והוא הזכיר לי שהוא הסכים ללכת איתי לטיפול משותף ואני בחרתי שלא נדבר עוד,
ואמרתי לו שהיום אני יכולה להגן על עצמי ממנו במסגרת של טיפול ואפשר לנסות
וחיכתי לתשובה שלו במשך הרבה זמן והיה לי קשה, מפחיד ומערער לחכות
והתקשרתי והוא לא ענה לי, עד שהתעוררתי מעוד סיוט וראיתי הודעה שלו בכלוב.

אני כואבת, אני חשה כאב כל כך עצום עד שאינני יכולה להכיל . . .
והכאב מנטרל את הרגשות שלי והיכולות שלי. אינני יכולה לשון, בקושי לנשום.

אני מפחדת מפני שבמקום שהוא קיים, אני מתבטלת.
כי הוא פגע בי כל כך ואינני יכולה לחיות עם הזכרון של העבר.

ואני יודעת שמגיע לי יותר ממה שקבלתי ממנו בשנתיים האחרונות
שלא אוכל לתת כך את עצמי שוב, בלי גבולות ושאני יודעת שאני זקוקה לאהבה וחברים
שכמה שעות בשבוע, אני שוחכת שאני אדם שטוב לו בחיים, שיש לו עיסוקים טובים לנשמה.

אני מרגישה ששוב הזנחתי את עצמי וזה נכון שעדיין קשה ויש שינויים לעשות.

מי יודע לשלוט במחשבה ?