זכרונות

בפסח שעבר, הבנתי את שכרון הכח, בעקבות התנסות כדומית
ושהבנתי אותו, יכולתי לסלוח לו ולסלחתי לו התחלתי להשתחרר
כל מה שנותר לי ולהביט בו בגובה העיניים ולדעת שהוא רק אדם
שעשיתי את זה, שעמדתי מולו בשיאי, הרגשתי חופשיה לראשונה.

לא האמנתי שהוא מסוגל לעשות לי את זה שוב, אבל הוא הצליח, ננתי לו.
הפעם ההתאוששות הייתה קשה יותר, כואבת יותר, ארוכה יותר ובכלל...
היו ימים שלא האמנתי שאני אצליח לשרוד, לחזור לחיים.
היום אני מוצאת את עצמי מאושרת ובטוחה שיצר השקט שבפרידה ממנו.

ואני נזכרת איך לפני שנה, יצאתי מעבדות לחרות והפעם זה יצליח.
מאז, למדתי , שאסור לי לתת את עצמי למישהו אחר, בלי שייתן דבר, אסור לי.
מקווה שאלמד לתת, בתוך גבולות האפשר ואשתחרר מכל הפחדים.
מישהו הבטיח לי שבקרוב, יהיה לי את השקט, גם שהוא יחזור שוב לשכונה.