זכרונות

הכאב הזה שהיה בלתי נסבל, חוסר האונים שהייתי בו - אני לא רציתי בהם בכלל, ביקשתי לוותר עליהם ולמחוק.
אי אפשר - הם חלק ממני ולא ניתן לשים אותם בארון. לא ניתן לשרוף ולהעלים וממש אסור לסלוח ולשכוח.
אז כל מה שאפשר לעשות, זה ליצור טוב מן הרע, או כנאמר בקלישאה: להפוך את הלימון ללימונדה.

מה שחשוב זה שאין מתכון אחד ללימודה, זה משהו מאוד אישי, כל אדם והלימונדה שלו.
אם אני רוצה, אני יכולה להביט באחרים ולראות אולי אצליח לקחת מהם טיפים למתכון שלי.

הלימונדה שלי היא עינבר, לקחת את הניסיון שלי ולעשות ממנו מנוף כדי לסייע לאחרים,
לכתוב על העבר, כדי שאחרות יוכלו ללמוד, זה גם הדרך שלי גם לתת בחזרה מה שקיבלתי כאן.

מה שהפתיע אותי בלימונדה זה החמיצות שלה. . .
אין ספק שהפופולריות שלי בירידה, אני פחות חביבה.
אנשים טוענים שהכתיבה שלי כאן הופכת אותי כקורבן, רואים בזה התבכיינות, תקיעות. חלקם תוקפים אותי.
אבל מה שנפלא בלימונדה שסחטתי במו ידי, זה שהחמיצות שלה, לא הופכת אותה לפחות טובה, להיפך.