ידיים קשורות, חושך – כיסוי עיניים שחור, שקט – רק הנשימה שלי כבדה, לא מסודרת, אי אפשר להסדיר אותה אי אפשר להחזיק אותה. וקולך הרגוע ושתלטני, הוא חודר לי לכל תא בגוף שלי, הקול הזה מכריח אותי לרעוד, הוא מלטף ומכאיב, מאיים וגומל. הקול הזה – דבר היחיד שמחזיק אותי על הגבול השפיות.....
הידיים שלו, נגיעות חמות וקלילות, מעוררות בי גל מתוק של התרגשות. הן מרגעיות ומלטפות אותי, אבל רק בשביל להעניק לי כאב בעוד כמה שניות.
כאב – בהתחלה חם, מחמם, בכלל לא מפחיד ומאוד מגרה. הריסים מתחת לכיסוי רועדות, פה נפתח טיפה בשביל אנחה או רק נשימה... אצבעות רועדות.... אם לא האזיקים שמגבילים לי את הידיים, הייתי מלטפת את הכאב הזה כמו שהוא מענג אותי. הגוף שלי חיי עכשיו חיים משלו, הוא רוקד יחד עם הכאב את הריקוד הקדמון שלהם. שום דבר לא תלוי בי, אני כאילו מהצד רואה את הגוף שלי מגיב להצלפות שלך, איך הכאב מתפזר בגופי במיליון צבעים. אני שומעת את הצעקות וגניחות שלי ומבינה שזו המנגינה של תשוקה.
אנו חיים בנפרד עכשיו הגוף שלי ותודעה, הגוף שלי כבר לא מקשיב לי, הוא מקשיב לקול ולידיים שלו, ומצליח באופן קסום להפוך אותי לחתולת פרא, השורטת עם הציפורניים כל דבר שבסביבה, חתולה שמנסה להשתחרר.....אבל בכל זאת נשארת במצב של צייתנות וכניע.....
אני לא יכולה להתאפק יותר ... אני צועקת, זו צעקת תודה על זה שאני כאן, עכשיו ובדיוק כמו שאני .
תודה על העונג, תודה על הכאב, תודה על זה שהייתי אחד שלם יחד אתך – מפנק, מעניש, כל כך קשוח וכל כך מענג..... תודה על זה שלקחת את גופי, נשמתי והרגש שלי, לקחת והחזרת לי אותם ...
תודה על הלילה המדהים מאסטר
שלך
לפני 16 שנים. 24 בנובמבר 2007 בשעה 18:36
