מדהים אותי ... אם נסתכל מקרוב אני נשלטת ע"י המאסטר שלי כמו כולנו בעצם אבל ... ההחלטה הכי חשובה היא בידיי – להישאר או לא
כמעט שנתיים אני מקשיבה ועושה את מה שאומרים לי, ומכיוון שאומרים את הדברים הנכונים לעשות התרגלתי לעשות, וזה לא שאני עושה ללא מחשבה ממש לא, פשוט לאט לאט הזמן הוכיח לי שמאסטר שלי תמיד צודק.
ואז מגיע הרגע בו אני צריכה להחליט בכוחות עצמי – להמשיך את דרכי לבד או להישאר בתנאים שלו.
זה כל כך קשה לקבל את החלטה הזו כי הראש והלב לא הולכים יחד ממש לא. מחשבות רבות וכאב אז מידיעה שאני יכולה לאבד אותו. הכאב הזה לא נותן לי לחשוב לא נותן לי לישון או לאכול ...מעסיק אותי ברוב היום שלי. ואז אני מחליטה שעדיין לא הגיע זמן שלי ללכת יש לי עדיין הרבה מה ללמוד ממך, יש לנו עוד הרבה להתקדם בדרך שלנו והאש לא הולכת וקטנה ההפך כל מפגש יותר ויותר עוצמתי. אז לא לא הגיע את זמני ללכת ... עוד לא הגיע הזמן שלי להמשיך לבד בדרכי .... עדיין לא
ההחלטה הכי חשובה בכל המערכת יחסי שליטה הזו היא שלי ...- אני רוצה להישאר ואני נשארת
" מי כלבה טיפשה?" " את יודעת שאני תמיד פה ....".... לחש שלך בתוך אוזניי...בתוך הבטן שלי .... ברגליים הרועדות ... נדמה לי שקולך – הוא חלק ממני ....הקרירות של הסדינים לא עוזרת לי להתקרר ... הגוף בוער ...הייתי כלום ... נהייתי הכל ... לפתע הבנתי שזו אני וזה שלי .....ואין צורך ללכת מכאן ....
לפני 15 שנים. 1 במרץ 2009 בשעה 7:04
