לא מזמן התקנתי את המדפסת עם הסורק ועוד כל מיני שטויות ...
נולד לי רעיון בראש, לעשות תמונה ענקית של כמה דורות של המשפחה שלנו ..... וכמובן שבשביל זה אני צריכה תמונות של סבים וסבתות של הורים שלי ....
היום לקחתי את התמונות מהורים שלי ... תמונות ישנות (יש אחת משנת 1932) קרועות, צהובות, ישנות ....
ישבתי מקודם למיין אותם איזה תמונות אני רוצה לרעיון שלי
סבתא של אבא שלי ... היא גידלה אותי מגיל שנה ועד 5 בערך ... אבא של אמא שלי שאהב אותי כמו שאף אחד לא אוהב יותר(קראתי את הבן שלי על שמו) .... אבא של אבא... איש שהערצתי אותו כל חיי גם אחרי מותו ....
הרבה זיכרונות טובים שגרמו לי לבכות.... הם כולם כבר לא כאן .... אנשים שאהבתי אותם ללא תנאי, כמו שרק ילד יכול לאהוב ....
דמעות של געגועים זולגות ואני חושבת על כמה הייתי רוצה לחבק אותם רק עוד פעם אחת, נכנסת לתסכול ממחשבה שאפילו לא יכולה לבוא אליהם לקבר ולדבר איתם כי.... הם שם רחוק מאוד .... אולי יום אחד אני אסע לשם ... אולי ...
המון תמונות, המון פנים שנמחקו מזיכרוני ... הבנתי היום שאהבה שלי אליהם לא חדלה אף פעם, תמיד הייתה שם מחכה בסבלנות בפינה של הלב שלי. הבנתי גם שהורים שלי גם לא לנצח כאן וזה גרם לי לבכות עוד יותר. נכנסתי לחדר של הבן שלי מסתכלת על המלאך שלי יושן, נזכרת איך שאל אותי היום על התמונה של סבא שלי:"מי זה?" וכשעניתי לו:" סבא שלי " הוא צעק לי:"לא! סבא שלי!"
מעגלים של החיים דור אחריי דור לפניי ואני .... בוכה באמצע
אבל זה בכי טוב, משחרר כזה עם המון אהבה לאנשים שהיו חשובים בחיי ...
עוד כמה שבועות התמונה תהיה מוכנה .... והיא תהיה המקום שלי לדבר איתם .... עוד מעט ....
לפני 17 שנים. 14 במרץ 2007 בשעה 21:54
