בעקבות שיחה עם חבר אהוב. על הצורך לבדוק גבולות.
יש משהו בקפיצת בנג'י
באפשרות הזו של פשוט לצנוח
שהוא מושך וקסום
זה חופש ליפול למטה
הכי נמוך
והידיעה ששניה לפני שאתה מתנגש בקרקע
אז החבל ימתח וישמור אותך
אבל רגע לפני הקפיצה
כשאתה עומד על צוק וחושב על הנפילה
אז הפחד משתלט
יש מי שהפחד ישתק אותו
יש מי שיקפוץ ללא היסוס
למרות הפחד
ויש מי שיעצור לעוד שניה
ויבקש רק עוד פעם אחת לבדוק את החבל
לראות שהוא לא רופף בשום צורה
למתוח עד הסוף ולהרגיש את ההתנגדות בחזרה
ואז למרות הפחד הוא יקפוץ
כי הוא יכול לסמוך על החבל שיתפוס
ובפעם הבאה כשמגיעים לקפוץ
בפעם הבאה שהפחד ישתלט
יש מי שבפעם הבאה ירוץ ויקפוץ בשמחה
ויש מי שימשיך לבדוק כל פעם
למתוח את החבל רק עוד טיפה
לקבל עוד קצת ביטחון
זה לא קשור לאמון
זה לא כי הוא רוצה פחות לקפוץ
אולי זה רק כי הראש עסוק מדי
בכל הדברים הרעים שיכולים לקרות
ובדיוק בשביל זה יש את הקפיצה
כי אף על פי ולמרות הכל
מתוך מודעות גמורה
מתוך בחירה
הוא שם את כל אמונו בחבל
ומשחרר את השליטה
