תכננתי לכתוב פוסט סוער וגועש על הגישה הזאת כאילו יש קדושה לאהבה, שבשם הרגש או האהבה הכל מותר, ושצריך לוותר על חשיבה. אבל בסוף, במקום, זה מה שיצא:
לפעמים כשהיא נזכרת באיזו שיחה, היא חושבת לעצמה כמה הם שונים. איך הם תמיד מסכימים על העובדות, אבל מפרשים אותן כל כך אחרת. היא כולה היגיון וחוסר ביטחון, והוא כולו רגש והשלמה. אבל יש משהו נעים בשוני הזה, מין שוני שמוביל לאיזון. פעם שסיפרה לו על זה, הוא שאל מה הכוונה, ולקח לה זמן למצוא איך להסביר את עצמה.
"זה קצת כמו הבחירה בסימני פיסוק. איך אתה בוחר לסיים את המשפט שלך.
איפה שאתה תשים סימן קריאה, אני תמיד אשים סימן שאלה.
איפה שאני אסיים בפסיק, אתה כבר מזמן שמת נקודה.
אבל לפעמים אני צריכה את סימן הקריאה שלך כדי לקבל ביטחון,
ולפעמים סימן השאלה שלי מחזיר אותך לחשוב מחדש על מה נכון.
לפעמים צריך פסיק כדי להשאיר מקום לעוד תהיה, או מחשבה,
אבל לרוב אני צריכה שתעצור אותי עם הנקודה. שתאפשר לי קצת מנוחה.
מה דעתך?"
"דעתי היא שאת מקסימה ילדה, עם כל החרוזים והכל.. אבל אין ספק שאת חושבת הרבה יותר מדי!"
