הסיפור שאינו נגמר

באמצע משחק כדורשת, בערב חג, אחת השחקניות שברה את האצבע. רגע אחרי המכה היא התיישבה בצד, מנסה לנשום את הכאב, ולאט לאט דמעות מלאו את עינייה. התישבתי לידה, וחיבקתי אותה קצת, וליטפתי לה את הלחי. ראיתי כמה היא מתאמצת להחזיק את הדמעות, עד שבסוף ויתרה ופרצה בבכי שקט. כמה דקות אחרי, כשהיא החלה להירגע היא אמרה לי, את יודעת, זה בכלל לא הכאב שעליו אני בוכה. הוא כואב אבל זה לא נורא. זו פשוט היתה שנה כל כך קשה, ועד עכשיו לא הצלחתי לבכות עליה. וחשבתי איך היא עוד לא יודעת, אבל מחר, מחר אולי היא תהיה עם יד גבוסה, אבל גם יוקל לה קצת.

בדרך הביתה, חשבתי שאני קצת יותר מבינה. זה לא הכאב שחשוב. הכאב הוא רק תירוץ. אני רק רוצה את הזכות לכאוב.