הסיפור שאינו נגמר

אחד הדברים הקשים ביותר שחוויתי בכתיבה היה הצורך הזה להשלים עם העובדה שאף פעם לא אהיה שלמה עם מה שאני כותבת. שאיפה שאחרים רואים מילים ושורות, אני רואה חורים על גבי חורים של חוסר ידע, ודברים שעוד יש לי לחקור ולבדוק. ואולי זה גם הדבר החשוב ביותר שלמדתי מהכתיבה, זה שאני בעצם לא יודעת כלום. שבים שהוא הידע והחוויות שיש בעולם, הטיפה שלי נבלעת. אבל גם מצאתי הקלה בהבנה הזאת שאני לא יודעת כלום. היא נתנה לי דרך להתמודד עם הדיסוננס הכואב בין הצורך להיות מומחית לדבר מה, ובין האמת המחלחלת, שיש לי מעט מאוד תשובות ואינספור סימני שאלה. ובהתחלה השתתקתי מהפחד, אבל לאט לאט מצאתי בזה גם הרבה נחמה. זה אפשר לי להפשיל מעליי את היומרה, ולהימנע מהטעם המר שעלה לי בפה בפעמים האלו שניסיתי להראות שאני יודעת, ומצאתי את עצמי עונה על שאלה עם איזה סימן קריאה. אני לא צריכה אותם יותר. וזה לא שויתרתי על החיפוש אחר תשובות, חלילה. פשוט ויתרתי על האפשרות למצוא אותן. אפילו לא אצלך. ובמקום עכשיו אני יכולה להנות מהדרך, מהאפשרות לשאול שאלות.