כילד בקיבוץ של השמו"צ אי שם במרכז יום השואה והגבורה היה בשבילנו יום של גבורה של המחתרות והפרטיזנים
אני זוכר שאבא קובנר היה מגיע אלינו ומספר לנו על עלילות גטו וילנה
ויותר מאוחר לכשגדלתי גם קראתי את ספרו על גטו וילנה
ותמיד עמדה לנגד עיני קריאתם של חברי המחתרת בגטו וילנה "לא נלך כצאן לטבח"
ולא הצלחתי לתפוס את אותם יהדים שאכן הלכו כצאן לטבח
בשבילי היתה הפרדה בין השואה של אלה שכן הלכו כצאן לטבח
ובין הגבורה : הפרטיזנים ,חברי המחתרות , ופועלי הכפיה שחיבלו במכונת המלחמה הנאצית .
כיום ממרום שנותי אני מבין את הפחד האימה היאוש השיתוק והרצון לחיות שהיו מנת חלקם של הנספים בשואה ושל השורדים
גבורה לא בהכרח חייבת להמצא בהיותו של אדם פרטיזן או חבר מחתרת
אפשר למצא גבורה באדם המציל ילד בדכאו או אושוויץ ומוסר נפשו כדי לבצע זאת
או פשוט בלהיות אדם במקום שלא מאפשר זאת
לזכרם ולכבודם של הנספים בשואה , לזכרם ולכבודם של הלוחמים בנאצים , לזכרם וכבודם של אלו שניסו להחיות את הרוח האנושית במקום שבו צלם אדם לא היה קיים .
אני לא שוכח אני לא סולח ולא תקום שואה שניה
לפני 17 שנים. 15 באפריל 2007 בשעה 19:37