הנה, עכשיו אני כבר מניחה אותנו על המאזניים.
בצד אחד יהיה החיוך המקסים שלך והחיבוק החם שלך.
והעובדה שגם כשאני ממש מתאפקת, אתה נוטה להצחיק אותי.
ובצד תשב לה בשקט, תחושת הריקנות.
ששוקלת בעצם, יותר משנינו.
אולי הייתי צריכה להתריע מראש.
לתת לך הזדמנות לעזור לי.
לשקול בכובד ראש את שני הצדדים.
לערוך לנו משפט הוגן.
להסביר לך במילים פשוטות,
שאני פשוט מרגישה יותר מידי.
חזק מידי.
שזו לא אשמתך.
אבל אם תוכל, רק תעצור לחבק חזק.
גם בקשרים שכאלה,
אפשר להחזיק את זה בשתי ידיים.
ולרגע חשבתי,
שהכרתי חבר.
מקום.
כרית חמה.
מישהו לישון איתו.
מישהו שירגיש לי שאכפת.
יותר מידי נעליים ריקות.
אני דוחפת אותן עכשיו חזרה מתחת למיטה, מאוכזבת.
אתה יודע ש..
ציפיתי ליותר.
ואולי בגלל זה בעצם, הכל כאן קרה באשמתי.
וכשמישהו יעז וישאל מה בכלל אני רוצה..
יהיו לי רק ערימת תשובות מבולבלות-מטופשות.
תמיד את כל הדברים הלא נכונים.
תמיד מה שמספיק רק לרגע.
ואיך בכלל אוכל להספיק כולי למישהו אחר..
כשאני כל כך לא מספיקה לעצמי.
ואיך יכלתי בכלל להספיק לך.
כשכל הזמן הזה,
הרגשתי כל-כך ריקה.
שרציתי ממך, את כל הטעמים שהלכו ונשארו דהויים על הלשון.
את כל מה שאין לך לתת לי.
