סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אין כאן כלום

לפני שנתיים. 12 באוגוסט 2021 בשעה 17:16

זה לא שאני אור, את באה ממקום חשוך.
ואני לא כזה נכון, פשוט את רגילה הפוך.
אם תסתכלי בתוך עיני ותראי שם משהו טוב חולף,
אל תופתעי אם תגלי שזה הטוב שבך שמשתקף.
(אריק ברמן)

לפני שנתיים. 21 ביוני 2021 בשעה 15:02

אני רוצה לברוח רחוק,

רק כדי שתמצא אותי..

לדעת. שתיסע גם עד סוף העולם

כדי להציל אותי מלטבוע,

בדמעות של עצמי..

אני רוצה שתנשק אותי,

רק כדי שלא יהיה לי מר לבד.

רק כדי שאולי ידבק בי קצת מהמתוק הזה, שלך

שתאמץ אותי חזק,

קרוב קרוב,

עד שיכאב,

כואב כזה שאומר שאנחנו אמיתיים.

אני רוצה להיות יכולה לצייר אותך, 

גם בעיניים עצומות. 

להיות יכולה גם במצמוץ עפעפיים, 

לצייר לך אף ושפתיים, 

ואת העיניים האלה, 

שתמיד יחייכו אליי. 

אני רוצה להרגיש שכשאתה מסתכל עליי, 

אתה רואה את הבפנים ולא רק את הבחוץ.

להרגיש איך אתה מלטף לי את הנשמה. 

איך אתה מבעיר אש, 

עושה חם גם כשקפוא. 

אני רוצה שתתקן אותי,

אני ארשה לך,

גם אם זה יכאב.. 

גם אם בסוף אני אשאר שוב שבורה ומקולקלת. 

רק לרגע אחד, 

אני רוצה שתגרום לי להרגיש.. 

שלמה.

לפני שנתיים. 20 ביוני 2021 בשעה 15:18

כל החיים הסתפקתי בפירורים..

לא ידעתי  לעכל חתיכה שלמה.

לא ידעתי לבקש יותר.

לא הבנתי שגם לי מגיע. 

כל החיים התנצלתי. 

סליחה אם פגעתי.

סליחה שאמרתי.

סליחה אם הייתי יותר מידי.

סליחה שאני כאן. 

כל החיים קיוויתי..

רק לא להישאר לבד.

שלא ילכו לי.. 

שלא ישרפו הנורות,

גם האדומות.

כל החיים הונעתי מהפחד מהחושך. 

בלי לזכור,

שלפעמים כשפותחים את הדלת..

זו סתם אשליית המנהרה.

בסוף חייב להיות אור. 

אבל לא הצלחתי להאמין 

שמגיע לי.

ואז אתה הגעת.. ונתת לי  שקט, והכנסת לי  אור..

נתת לי מקום לעצמי לידך..

גרמת לי להרגיש שאני יכולה לגדול איתך..

גרמת לי לראות את כל האור טוב יותר.

ראית את כולי.. את החסרונות, את הפגמים, היתרונות.. ובכל זאת רצית להישאר..

מצאת מקום בלב שלי וגרמת לי לרצות להישאר..

הראית לי שמגיע לי יותר..

ואני יכולה.

ושאתה  תמיד תשמור לי חיבוק..

תודה 🖤

לפני שנתיים. 9 ביוני 2021 בשעה 17:25

מחפשת איזון.. או כיוון.. או פאקינג כאפה מצלצלת.. ואני צריכה להרגיש, שעושים בשבילי. ויותר מזה שרוצים אותי עד הירח.. שצריכים אותי, ולא כי אפשר.. אלא כי אי אפשר בלי. תמיד היו רגעים שידעתי שאתה לא יכול בלעדיי. שנתת לי הרגשה של הכי. ומה עכשיו. מעניין אם שמת לב לראות.. אני דועכת. לך תביא כבר גפרורי מילים

לפני שנתיים. 8 ביוני 2021 בשעה 23:37

כאב לי פתאום. שאין בנו שום דבר יותר. שבכל דבר יש אפילו קצת משקעים. אני לא אוהבת את זה. אני מתגעגעת אלינו נורא. ואני אפילו לא יכולה להאשים אותך. אבל גם לא מסוגלת להתרחק ממך הפעם, רק כדי לתת לזמן קצת לתקן. לתת לדברים לשקוע ולגעגוע לאכול אותם בלי מלח. ים המחשבות המופרכות, תמיד כל כך מהפנט עבורי, שאני לא יכולה שלא לקפוץ פנימה. הלוואי שהפעם היית מאמין, שרק רציתי חיבוק.. ואין לי זכות, לצעוק חזק. כמו לך להבין. את כל מה שהתקלקל בי. רק לתקן, את הקרעים. את הקצוות הפרומים. את כל מה שנשבר. גם בנו. אני נשכבת על המיטה, עוצמת עיניים. מנסה להיזכר, בפעם האחרונה. מתי הרגשתי הכי יפה בעולם. מתי היית ברגע כזה.. לידי

לפני שנתיים. 8 ביוני 2021 בשעה 8:58

אני מנגבת מראה

מדממת דמעות

או אולי את העיניים.

והדמות ממולי כמעט וזרה

עייפה

לא יפה

עצובה

אני לא מצליחה יותר

לחייך אליי

 

לפני שנתיים. 30 במאי 2021 בשעה 17:52

אני רוצה לספר לך כמה קשה לי.

אבל במקום זה אני עושה מקלחת רותחת. דופקת קצת את הראש בקיר.

אוספת שיער ומנסה קצת להתכחש.

אני רוצה לספר לך שפתאום אני כל כך מפחדת.

ופתאום לדמעות שלי יש צבע אפור.

ולזלזול של העולם יש טעם של פסיפלורה (חמוץ מתוק).

אני רוצה.. שלא תזלזל בי ובמה שאני מרגישה..

כי יש מספיק אנשים חיים ואפילו וירטואלים שעושים את זה.

אני רוצה את הכבוד המאוס שלך. אני צריכה אותו..

כדי שאני אוכל לנשום ישר, כמו שאני צריכה את החיבוק שלך כשאני רואה אותך (וגם כשלא)..

אני רוצה לשתף אותך בעצב הטהור שהציף אותי כששמעתי את השיר של הזמר ההוא..

ושזה בכלל לא משנה שאני מכירה רק שני שירים שלו..

העיקר האהבה..

ואתה לא פה להבטיח לי את מה שהזמר הזה לוחש לי כבר ארבעים דקות באוזניים.

אני רק יודעת שאתמול בדרך הביתה. כשהבטתי למעלה..

הרגשתי כמה אני קטנה, אפסית, חסרת ערך..

הרגשתי שאני כלום..

ולא היית שם, למשוך אותי מהתהום

לפני שנתיים. 30 באפריל 2021 בשעה 12:23

יש לי כל מיני דברים שאני רוצה להגיד פה..

אבל מחמת הספק, אני אחכה קצת. 

המחשבה שאף אחד לא יפתיע אותי..

תוביל לאכזבה?

אנערף.

כתבתי טקסט שלם הלילה, מתוך שינה.

כשהתעוררתי, נשארו בי רק שאריות שלו.

זה היה דיי מוזר כל העסק.

אפילו קצת חבל..

זה באמת היה ארוך בראש שלי.

תמיד אני מרגישה כאילו אני מפספסת.

כאילו אני לא כותבת מספיק.. :)

לפני שנתיים. 29 באפריל 2021 בשעה 5:47

כמה זה טיפשי לפעמים הפער הענק הזה בין ים הרגשות שבו שוקעת אישה..לבין הגבר שעומד מולה ושואל את עצמו מה לעזאזל נדפק לה במוח.וכבר מזמן הבנתי, שכולנו דפוקות כמעט באותה המידה.ושרוב הגברים, לא יבינו מה את רוצה מחייהם.הם גם תמיד מעדיפים להדחיק או לשכוח.הבנתי כמה זה נכון,במיוחד לאור שיחה עם ידיד שלי אתמול שביקש לא לדבר על זה,כששאלתי מה קרה.ראבק, היה. נגמר.כמה טיפשי.שקל הרבה יותר להגיד מליישם על עצמך.

.

לפני שנתיים. 27 באפריל 2021 בשעה 6:02