אין כאן כלום

ויתרת עליי.

זה היה לך קל.

מי כמוני יודעת, אני הרי עושה את זה כבר שנים.

משחררת לאט לאט.

עד שלא נותרת אחיזה 

ואז נופלת.

עכשיו,

אני כבר לא אוכל לפחות שלושה ימים.

הבחילה היא לא ממך הפעם יקירי, היא מעצמי.

ההילה השבורה, מושכת הפעם חזק.

ולי אין כוח סיבולת או יכולת או אוויר.

אני נוטה לוותר לעצמי בקלות.

ומתי כבר אפשר לחפש אשמים?

ולשלוח לך מנה גדושה של- "הכל באשמתך" בדואר?

מתי אוכל להתחלק קצת, בכל תחושת המקולקל.

הכאן סגור לשיפוצים.

הכלום כבר לא יצמח כאן.

ואני, רק חושבת על זה שכל מה שיש לי אומץ לגדל, מת או נלקח ממני.

אהבות שהרגישו גדולות והתכווצו בשמש של אפריל.

ואני חושבת על זה,

שאסור להיות עצובים בקיץ.

וכמה מנחם היה הגשם הזה..

שרק המשיך לבוא.

ולבכות עליי..

במקומי.

הנה, עכשיו אני כבר מניחה אותנו על המאזניים.

בצד אחד יהיה החיוך המקסים שלך והחיבוק החם שלך.

והעובדה שגם כשאני ממש מתאפקת, אתה נוטה להצחיק אותי.

ובצד תשב לה בשקט, תחושת הריקנות.

ששוקלת בעצם, יותר משנינו.

אולי הייתי צריכה להתריע מראש.

לתת לך הזדמנות לעזור לי.

לשקול בכובד ראש את שני הצדדים.

לערוך לנו משפט הוגן.

להסביר לך במילים פשוטות,

שאני פשוט מרגישה יותר מידי.

חזק מידי.

שזו לא אשמתך.

אבל אם תוכל, רק תעצור לחבק חזק.

גם בקשרים שכאלה,

אפשר להחזיק את זה בשתי ידיים.

ולרגע חשבתי,

שהכרתי חבר.

מקום.

כרית חמה.

מישהו לישון איתו. 

מישהו שירגיש לי שאכפת.

יותר מידי נעליים ריקות.

אני דוחפת אותן עכשיו חזרה מתחת למיטה, מאוכזבת.

אתה יודע ש..

ציפיתי ליותר.

ואולי בגלל זה בעצם, הכל כאן קרה באשמתי.

וכשמישהו יעז וישאל מה בכלל אני רוצה..

יהיו לי רק ערימת תשובות מבולבלות-מטופשות.

תמיד את כל הדברים הלא נכונים.

תמיד מה שמספיק רק לרגע.

ואיך בכלל אוכל להספיק כולי למישהו אחר..

כשאני כל כך לא מספיקה לעצמי.

ואיך יכלתי בכלל להספיק לך.

כשכל הזמן הזה, 

הרגשתי כל-כך ריקה.

שרציתי ממך, את כל הטעמים שהלכו ונשארו דהויים על הלשון.

את כל מה שאין לך לתת לי.

אני תוהה לפעמים..

איפה עובר הגבול.

בין שני אנשים.

מתי שקר נהיה לגיטימי.

יש דבר כזה בכלל..? שקרים לגיטימיים?

או אולי..

זה רק תירוצים. ופחדנות.

מה בסדר..

לא להגיד בקול רם.

איזה סיבות מצדיקות באמת,

אמת דימיונית.

מתי זה בסדר..

לצייר מציאות עם מכחול מחשבות ומילים.

ואם יש בכלל הבדל בין שקר בין שני אנשים..

לבין לשקר לעצמי.

לפעמים, 

כל-כך כואב לי.. 

שיש בי מחשבה שרק אתה תוכל להציל אותי.

בגלי צחוק גדולים, תבריח דרקונים ושדים.

תזכיר לי כמה קל זה לשחרר.

או לעצום עיניים.

זה מצחיק..

אבל אני מבינה פתאום.

כמה טעיתי.

כמה אני מחפשת היגיון..

בדברים בלי.

כמה אני צריכה למצוא היגיון,

רק בדברים שקשורים בי.

כי לכל אחד, יש היגיון קצת אחר.

כמה טיפשי זה,

לנסות לשכנע בן-אדם אחר שאני צודקת.

רק כי אני כזו בטוחה.

כשהחיים לימדו אותי לא פעם,

שהרי כל אחד..

צריך ללמוד על בשרו.

אחרת, לא לומדים אף פעם,

יש אנשים,

שפשוט עצוב לי עליהם,

פעם, הרגשתי לא נעים להגיד את זה בקול רם.

או לא נוח.

או פחדתי שאולי זה יסבך אותי.

אבל היום..

כבר לא כל-כך אכפת לי.

להסתכל מהצד ככה,

בחצי גיחוך.

לשמוח, שיש לי למי להשוות את עצמי..

ורק להרגיש יותר טוב.

אולי זה לא עושה אותי כזה בן-אדם ענק.

אבל יש ימים, שההרגשה הזו,

פשוט עושה לי חיוך

אני אימפולסיבית, תמידי הייתי כזו.. זה די מסביר את העובדה שמחקתי את הבלוג שלי במחי יד..

הרגשתי יותר מידי חשופה

יותר מידי רגישה

יותר מידי פגיעה

יותר מידי אני..

נתתני מקום ליותר מידי אנשים רעים בחיים שלי..

אבל תנו לי לחדש לכם,

גם גברים וגם נשים יודעים לפלרטט.

גם גברים וגם נשים יודעים לפתות.

גם גברים וגם נשים יודעים להשתמש במוח שלהם.

גם נשים וגם גברים הם רכלנים.

גם נשים וגם גברים הם נקמנים.

גם נשים וגם גברים הרסו בתים או אנשים..

גם אני נפגעתי בחיי מנשים וגברים כאחד..

אנשים נוראיים וגרועים יש בכל המגדרים ובכל צידי השוט..

רוע הוא בחירה, וגינוי של רוע אין כל קשר בינו לבין סולידריות!

כבר יותר משבוע שאני חופרת בתוך עצמי כדי למצוא את הדרך לחבק את הפצעים של עצמי...

עצוב לי שלא היו מספיק אנשים שיגידו לי שאני לא אשמה..

עצוב לי בגלל אלו שלא באמת הבינו, שחשבו שדרך ההתמודדות שלי לא נכונה, לפחות בעיניהם.

עצוב לי בגלל אותם האנשים שלא האמינו לי..

עצוב לי שלא היה מי שיסביר לי שזה בסדר לחוש את מה שאני מרגישה, שיגידו שזה בסדר.. שזה מותר.. שאין כאן נכון או לא נכון כשאנחנו מדברים על תחושות..

עצוב לי על כל אותם האנשים שהקטינו,ביטלו ובזו למה שעברתי ולמה שהרגשתי..

עצוב לי על חברים שאיבדתי בדרך..

עצוב לי עליך..

עצוב לי על האובדן.

עצוב לי עלינו.. 

אולי כי בראש שלי היית משהו אחר לגמרי.. 

אולי היה עדיף שבכלל לא היינו מכירים.. 

אולי אז, לא הייתי מתכווצת כל כך לממדים כאלה שכל כך קל לדרוך עליי... או סתם לא לשים לב.. 

אולי לא הייתי מסתתרת.. 

או בוערת.. 

או נשברת.. 

לבד.. 

עצוב לי. 

דלתות מסתובבות.. 

והלוואי והיית בוחר אחרת.. 

אני נותנת לך לשקול וזה בכלל לא קל לי.. איך בכלל מסבירים על הדיסוננס הזה שמתרחש לי בלב?! 

איבדתי אותך.. ואיך אני מתחילה בכלל להסביר מה היית עבורי?! 

איך אני חוזרת לרגע ההוא שבו היית חבר טוב שלי?! 

דברים נשברים כל הזמן. ואני ממרומי גילי, כבר גדולה מידי כדי ללמוד מזה שיעורים לחיים.. אז אני נאנחת כאילו שברו גם קצת אותי.. 

מקומות ואנשים שאני כבר לא יכולה לקרוא להם בית.. 

גם אם הקירות עדיין עומדים.

וזה בית רגשי שקרס עליי.. 

יקח לי זמן להתגבר על זה שהפסקת להיות חבר טוב שלי.

היית שם והלכת..

ואיתך הלכו ונשרו מהנפש שלי עוד ועוד רגעים ששמרו עליי בטוחה..

אולי גם אני הלכתי ממני.

אני חופרת בפצע הפתוח שהוא אתה עד כדי דמעות.

ורק אתה כנראה לא יודע שאם הייתי יכולה לתלוש דפים שלמים מהסיפור שלנו, בטח הייתי כותבת אותו אחרת לגמרי,עוד מההתחלה..

כל כך הרבה אמירות לא נכונות ודלת אחת יותר מידי שנטרקה לי בפנים.

ורק הייתי רוצה פתאום שתתקשר..

ופשוט תגיד לי סליחה..

והפעם תתכוון באמת.

ולרגע..

אולי יכאב לי פחות..

"אחת מתוך שלוש תיפגע.

אחת מתוך חמש תאנס.

אחת מתוך אחת לבור שלא ידעה תתרסק.

אחת מאיתנו, אחת משלי

תיקלע למפגש עם השטן

והם יגידו שזה היה הדדי..

ולא אוכל למנוע את האחת הבאה,

אנחנו רק מספרים בסטטיסטיקה

של מציאות רעה"

אני בוהה בקירות.

חושבת לעצמי איך..

איך זה יכול להיות.

אף קיר לא באמת לבן.

בואו נהיה קטנוניים,

רק כי אפשר.

כמה פשוט.

הא.

אז עכשיו,

כשאני חושבת על זה..

אני מבינה.

שאני יותר מידי חושבת על זה.

יכלתי לבחור.

גם אחרת.

הרי תמיד קיימת זכות הבחירה.

לעזאזל עם הדמוקרטיה.

או משהו.

תמיד?

תמיד יש?

או שמישהו כאן רימה אותי.

הרי השביל השני מלא קוצים ובוץ.

ואני כבר עברתי את הגיל של לטפס על עצים..

ועזבו אתכם,

תזכירו לי רגע מתי פעם אחרונה.

באמת.

הרמתי את עצמי מהמיטה.

ומי בכלל קובע?

הלב,

או הראש.

או האנשים האלה..

אלה שמצמצמים אליי עכשיו את העיניים.

שמסתכלים עליי במבט בוחן,

חצי מרחם.

ומי בכלל צריך טובות?

כשיש לי שפע רחמים עצמיים.

כשיש לי פה אמבטיה שלמה,

אני רק צריכה לקפוץ פנימה.

כמה חם ונעים.

כמה בוערות הלחיים.

התרגשות חולנית שכזו.

שמרגישים את הלב חופר דרכו החוצה,

דרך העור.

תכף הכל מתפוצץ לי.

בפנים?

או מבפנים החוצה.

ומה זה בכלל משנה..

אם זה הר געש של מילים

או קירות סדוקים

ופצעים מדממים.

כמה דם.

בא לי לצייר עם מכחול,

על התקרה.

להתכווץ מספיק חזרה,

כדי להאמין בספרי ילדים.

להאמין שכוכבים גם קוטפים.

שהם לא רק נופלים.

שהמשאלות שלי לא מסתכמות..

בהררי אבנים ואבק.

יש משהו כל-כך עצוב,

בלגדול ולגדול.

כאילו צמחתי פיזית,

אבל מבפנים הלכתי אחורה.

וכל הזמן הזה,

אני יושבת במקום..

נותנת לרוח לדפוק על הדלת.

תוהה מתי מישהו..

באמת יבוא ויפרוץ אותה.

אם אני כבר לא יכולה..

להציל את עצמי.