לפני 3 שנים. 2 באפריל 2021 בשעה 6:12
ויתרת עליי.
זה היה לך קל.
מי כמוני יודעת, אני הרי עושה את זה כבר שנים.
משחררת לאט לאט.
עד שלא נותרת אחיזה
ואז נופלת.
עכשיו,
אני כבר לא אוכל לפחות שלושה ימים.
הבחילה היא לא ממך הפעם יקירי, היא מעצמי.
ההילה השבורה, מושכת הפעם חזק.
ולי אין כוח סיבולת או יכולת או אוויר.
אני נוטה לוותר לעצמי בקלות.
ומתי כבר אפשר לחפש אשמים?
ולשלוח לך מנה גדושה של- "הכל באשמתך" בדואר?
מתי אוכל להתחלק קצת, בכל תחושת המקולקל.
הכאן סגור לשיפוצים.
הכלום כבר לא יצמח כאן.
ואני, רק חושבת על זה שכל מה שיש לי אומץ לגדל, מת או נלקח ממני.
אהבות שהרגישו גדולות והתכווצו בשמש של אפריל.
ואני חושבת על זה,
שאסור להיות עצובים בקיץ.
וכמה מנחם היה הגשם הזה..
שרק המשיך לבוא.
ולבכות עליי..
במקומי.
