התעוררתי מוקדם ממש. הגוף שלי כואב מאימון של שעתיים רצופות אתמול וסקס פרוע. אני שונאת להתעורר ככה שהכל גמור אצלי, גם הנשמה. הוא עוד ישן ואני נאבקת בעצמי, הגוף רוצה לישון והעיניים שלי פתוחות לרווחה.
באיזה מקום אתמול החלטתי שזה בסדר לשבור אותי פיזית ורגשית. באילו מקומות אני מאפשרת למוח שלי להפסיק לקדוח ולהתחבר לכאב ולתת לו להשתלט על הגוף שלי. באילו מקומות הערפל כל כך גדול וסמיך שאני עצמי מבולבלת מעוצמת המסך השחור.
איך הכאב בגוף יודע להחליף את הכאב בנשמה, או שמא אנחנו בנויים מראש להתמודד עם כאב אחד בכל פעם?
ידיים חזקות הן ידיים שיודעות להחזיק אותי. לאפשר לי את המרחב שלי לכאוב. לאפשר לגוף שלי לספוג את הכאב בשבילי ובשבילך. לדעת איפה אפשר ללחוץ רק עוד קצת. איפה אתה מגביר את העוצמה ואיפה אתה מחליש. המילים שאתה אומר לי, לבנות או להרוס מהיסוד. לצעוק, לבכות, לכאוב עד שכבר לא יכולה יותר. לטוס שם באופוריה איפה שכבר לא כואב, ואז לגמור בעונג.
כשזה ביחד בגוף ובנשמה.
בעיניי זה לא פחות מלנצח על תזמורת.
