זה התחיל כשהדילר שלי נעלם. בטיפשותי נתתי את הפרטים שלו לאחד שחשבתי שהוא בסדר. איך יכולתי לחשוב ככה אני לא יודעת.
זה הפך לי את המוח אני מודה. ולמה שהצד השני יודה? הוא בחיים לא יודה טיפשונת.
כל הסיטואציה ההזויה של אמינות גרמה לי לחשוב הרבה דברים על הקשר שלנו. על איך הוא לא סיפר לי בכלל שהוא נשוי רק לאחר שכבר נקשרתי אליו. על איך הגבולות שלי מסומנים בבירור והוא בחר להתעלם מזה. על איך שאני מעבירה את הלילות שלי לבד. על זה שאני אפילו לא יודעת מה שם המשפחה שלו. על זה שאין לי אפילו את הטלפון שלו והכל מתנהל בטלגרם. על זה שיותר מהכל אני יותר לבד מאשר ביחד.
הוא אומר לי כמה הוא מבין אותי וכמה אני צריכה להיות סבלנית. אז לא אני לא מעוניינת. אם רק היית מבין מה זה להיות אני לבדי לא היית מבקש את זה ממני.
כבר כמה ימים שאני מנסה להתנתק ממנו. המילים שלו מחזירות אותי בכל פעם. העוצמה שלו סוחפת. הסבלנות שלו וההתעלמות המוחלטת מהצד הסופר ילדותי שלי פשוט לא מעניינים אותו. הוא מקבל אותי ככה כמו שאני. ילדותית ומעצבנת. הוא כותב לי ואני נרטבת. את כל הדברים שאני לא מספרת אני מספיגה בכתב.
אתמול גמרתי פעמיים לבד. כמו שהוא לימד אותי. כשהוא כותב לי שאני הילדה שלו ולא יעזור לי אני כבר רטובה. המילים שלו. לקחתי את הויברטור וחשבתי עליו. על האצבעות שלו, על העיניים שלו מסתכלות עליי. הפעלתי על העוצמה הכי חזקה ופשוט הרגשתי אותו מזיין אותי. וגמרתי פעמיים, כמעט כמו בפעם שהוא אונן אותי.
הוא לא נרדם כל הלילה. אני לא נרדמת כבר שבוע, העציצים שלי מתים באורח פלא והנשמה שלי כבויה.
כשזה פרידה💔
