מנבכי הנשמה

בוקר של ים,
אני הכחול והצהוב.
הולכת חושבת, מהרהרת,
ויש עוד אנשים צועדים,
עם מסכות בלי מסכות,
הולכת חושבת ולא רואה אף אחד.
מנסה לסדר תדברים
כמו פאזל... לבנות כמו לגו.
החל"ת שתכף נגמר,
החזרה לשיגרה,
הוניל שהשארתי מאחור,
הפחד שיבוא ויעמוד מולי
וישאל למה ושוב יכנס לאובססיה.
אמר לי בשיחה האחרונה
עוד אחזור את אוהבת אותי.
מה זאת אהבה?
אם חדרת זו אהבה?
מאיפה המחשבה הזאת?
הולכת מהרהרת... חושבת.
והכאב שהוא הנאה,
הפחד שהוא הרפתקאה,
הצפיה לפתוח תדלת של דירה זרה
ולראות אותך יושב על הספה,
מתבונן... ואומר "קודם הבגדים"
להשאר במערומי מולך,
עם כל שומני, קפלי.
מתבוננת לאופק
הכחול שמתחבר לכחול
מים ושמים ואני במחשבות.
תכף חוזרת לשיגרה
הצל שלי שמשקיף אלי
הצל עם כל הגודל שלו
שהוא בעצם כל הגודל שלי
והמחשבות, הפאזל הלגו.