בלילה אחרון היה לי דיון פורה עם אני בחי.
מתי אני כותב למישהי כאן שלא חזרה אלי אחרי שהגבתי לה תגובה ראשונה למה שהיא כתבה לי.
החלטנו שאכתוב לה עוד רק פעם אחת וזהו.
מכאן הדברים שבדיון התגלגלו לכך האם אני בכלל ובכל מקרה אכתוב תגובה כלשהי למה שהיא כתבה.
החלטנו שלא בכל מקרה.
תהיינה פעמים שמה שאנטוש את הדו שיח איתה, כאשר הדו שיח איננו מכבד ופוגעני מתנשא מצידה, עם תנאים או עם איומים, מבלי שעשיתי שום דבר רע לה ולא לאף אחד אחר, ומה שהיא כתבה לי יישאר הדבר האחרון והמיותם.
ואז הדיון ביני לבין אני פנה לשאלה מה זה הדו שיח ההתכתבותי המכובד.
התשובות שניתנו לשאלה הזאת הן:
דו שיח שהוא איננו מתנשא, נטול איומים ותנאים מכל סוג שהוא, רגיש, אמפתי, קשוב, ידידותי, חברותי.
לפתע ההברקה: דו שיח שהוא הצמיחה לי ולה -בעיקר - כאן.
בהחלט ממש הצמיחה גם בשבילה, הצמיחה הדו הצדדית. הצמיחה החד צדדית איננה בנמצא.
כאן חדר אלי הספק, שמא באי תגובה שלי היא חושבת שאני נעלבתי או נפגעתי לדברים הפוגעניים שהיא כתבה לי.
לא, לא נעלבתי ולא נפגעתי לחלוטין.
להיעלב ולהיפגע אלו הן שני הדברים המעוררים את האנרגיות הלא טובות.
אינני שם בכלל.
אני באנרגיות טובות אך ורק.
בשאיפה לכך.
מכאן קיבלתי תובנה גבוהה שגם כאשר היא כתבה לי דברים פוגעניים,
אחזור אליה, ייתכן בפעם האחרונה, שם בכתב בצורה מכבדת יפה אוהבת והחשוב מכל באנרגיה טובה אשר אני אשלח לה.
ושבכך ייסגר הדו שיח איתה.
מבקש לתרום, ללתת.
שיתפתי בכל הדברים האלו את אני.
שנינו הסכמנו.
לכן.ם כאן תודה על הרגישות, על ההקשבה, על האמפתיה הטובה.
