צעדתי הבוקר ברחובות העיר עם שיר בלב וסקיפ אין מיי סטפ. תרתי אחר כוס קפה מהביל.
לשמחתי, בקרבתי יש מקום שלוקח את הנושא באותה רצינות תהומית כמוני, עמדתי בתור ובינתיים בחנתי את תפריט הפולים החד־זניים שלהם ואת זוג הגולדן־רטריברים שרחרחו אחד את השנייה בסקרנות ושלגמרי עשיתי להם פפראצי.
כשהגעתי לקופה כדי להזמין, המוכר שאל אותי:
"האם נראה לך שהפתרון לתופעה שבה אנשים מוכנים להקריב את האידיאלים ולפעמים אפילו את האושר שלהם על מזבחו של מימוש פנטזיה (לא בהכרח מינית) שברור כשמש שלא תוכל להתקיים עם מי שהם בו זמנית – כלומר לדפוס בו אנשים מחפשים אקטיבית את הפגיעה בעצמם או בעקרונות שלהם, שלא נדבר על פגיעה באחרים –
הוא ללמוד לוותר על הפנטזיה ולהכיר בעובדה שאושר מוחשי הוא בר השגה ללא פגיעה עצמית תוך מימוש חלקי של הפנטזיה, או שהלגיטימציה למימוש של כמיהות הלב, רציונליות או לא, תמוהות ככל שיהיו, תופסת עדיפות ראשונה.
כלומר, האם לדעתך עדיף להם לוותר על שלמות הפנטזיה שלהם, או לחילופין על רווחתם האישית לפחות כפי שהיא נתפסת בתכתיבי החברה, מכיוון שהעקרונות שלהם כאנשים סותרים את הרצונות הפנטסטיים שלהם.זאת כמובן אם אנחנו זונחים בצד את מימוש הפנטזיה כמנגנון התמודדות או תרפיה אישית, וכמובן מסתכלים על המקרה הפרטי של פנטזיות שמתנגשות עם אורח החיים או הבחירות שהיו עושים לולא אותה פנטזיה, ומבצעים רדוקציה מסיטואציה אמיתית ומורכבת לאחת פשוטה ומופשטת לצורך קיום הדיון."
בלי להסס עניתי לו:
"סורי גבר אני פשוט חשבתי שזה שיטפוסט, הבלוג עבר נושא, הבלבול מובן. בכל מקרה, אשמח לקפה מגואטמלה, אלא אם יש לכם אחד ממלאווי, קלייה בינונית? אחלה, תודה, חזק על שיבולת שועל."
"בנוסף,
אמרת מופשטת"
