לפני 4 שנים. 29 בנובמבר 2020 בשעה 7:30
לא ישן.
המוח טוחן.
הלב רעב,
כואב,
דואב.
הנשימות שלי באוזני כשל זר,
כשהראש מכוסה, מונח על הכר.
העיניים רואות נצנוצים באפלה.
תמונות מחלום שבכלל לא קרה.
מחשבות, מפליגות בלי רשות או שליטה.
לוקחות למחוזות של ייאוש, גם תקווה.
אהבות.
אכזבות.
זכרונות.
ומילים.
כאבים עזים מפצעים עמוקים.
מדממים.
תהומות אפלים של ימים אבודים.
רדופים.
רצונות ותקווה,
חלומות לעתיד,
הכל מלווה בצער מכביד.
על עולם שהיה, מציאות שכבתה.
על שאלות שלנצח ישארו בלי תשובה.
להכיל את הכל,
בעצם לגדול,
לשחרר ולחיות,
בלי כל הטינות.
לשבור ת'חומות,
לקלף מסכות.
להמשיך ולסלוח,
מאיפה הכוח?
לחפש הבנה, השלמה וסיום.
לפרק ההוא, שנגמר די עגום.
לטפס שוב למעלה, לסגור גם דלתות.
להיות שלם, לשרוף הקצוות.
מילים נוספות עוד יגיעו, הסיפור יסופר.
אך כעת לא הזמן.
עכשיו,
מעלים חלומות בעשן.
🖤🐲👹🐲🖤