יושב, מחכה.
החדר אפל. מואר על ידי נרות בודדים.
הלהבות נעות באי שקט, מצפות אף הן.
את מגיעה.
נכנסת חרישית, סוגרת מאחוריך את הדלת ביראת כבוד.
האוויר זז ונרגע, ואיתו נרגעים הנרות.
את עומדת בקצה החדר,
מנסה לשחזר את ההוראות, להבין.
מה שונה היום?
את מורידה את הבגדים ומתקרבת אלי.
את עירומה.
אין עליך דבר מלבד הקולר שאת כל כך אוהבת.
כפי שהתבקשת.
אור הנרות משרטט את גופך החלק בצלליות נעלמות, מאיר על עור הקולר ומרצד על טבעת האבזם.
לאט לאט. צעד אחר צעד, את פוסעת לעברי, מתיישבת למרגלותיי, על השטיח ומחבקת.
נאחזת. בי, ברגלי.
מניחה את ראשך צמוד לירכי.
אני מרגיש אותך. את גופך רועד, רוטט. את האהבה שלך, את הרצון להיות קרובה.
מרוצה.
מרצה.
מתרצה.
אני מניח את ידי על ראשך, בשערך.
מלטף, מנחם, מעניק בטחון.
אני מרגיש את הרטט העובר בך בציפייה .
בציפייה שאגיד משהו, שאוציא צליל. שאזוז.
אני לא ממהר. נהנה מהרגע.
מהרוגע שלי, מהמתח שלך.
עוד ליטוף מחליק.
היד המלטפת רוחשת בשיער. רועמת בדממת החדר.
אני מפסיק ללטף. היד חוזרת למשענת הספה, ואת נדרכת.
נעמדת על ארבע בציפייה.
אני עומד מולך.
ללא חולצה.
מסמן באצבעי לעברך ואת עטה עלי. כמו כלב ציד על טרפו.
מורידה את מכנסי ומתחברת אלי בשקיקה.
מענגת ומתענגת.
אני שומע אותך מתגרה, נאנחת, אוחזת בי ומצמידה אותי חזק אליך, עמוק אליך.
"תן לי לטעום אותך" מתנשפת, מתחננת.
מסובב אותך ונכנס באחת. ממלא אותך. נצמד.
יד בשערך, יד על צווארך ואת שלי.
גמרת מיד כשחדרתי אליך, ולא הפסקת להרטיב ולגנוח כל זמן שאני דוהר בתוכך.
מעביר את ידי על כל חלק בגופך. אוחז. מסמן.
בסוף, לאחר שגמעת את הטיפה האחרונה ממני שלחתי את ידי ושלפתי את הרצועה.
חיוך התפשט על פניך כשחיברתי אותה לטבעת בקולר.
מוביל אותך לחדר השינה.
עינייך נפערות לרווחה כשהן רואות את הקולר החדש המונח על המיטה.
ממש זוהר בחושך, כאילו מאיר בעצמו.
אני מתיר את הקולר ומשחרר אותך מהרצועה.
את יודעת מה זה אומר. דיברנו על כך רבות. התכוננו.
התכוננת.
"זה הזמן לנצח שדים גורה שלי"
🖤👹🖤