תחייך,
אבל אני שבור.
תצטרף,
אבל אני קבור.
תרקוד,
אבל אני קשה.
תאהב,
אבל אני כבוי.
תשמח,
אבל אני שבוי.
שתף,
אבל אני סגור.
דבר,
אבל אני המום.
תסביר,
אבל אני עילג.
תבין,
אבל אני חושב.
תראה,
אבל אני אפוף.
תפרח,
אבל אני נובל,
תצליח,
אבל אני כושל.
תגדל,
אבל אני תקוע.
תחשוב,
אבל אני פגוע.
תפתור,
אבל אני בלחץ.
תעשה,
אבל אני משותק.
תצמח,
אבל אני מאובן.
תצרח,
אבל אני מתקפל.
שחרר,
אבל אני נתפס.
לכל דבר יהיה תירוץ באמת....
תחייה,
אבל אני... מזמן כבר מת.
🐲❤️🔥🐲
דרושה:
ההרגשה הזו, שיש לה טעם בצבעים,
תחושת האור שנוגע בוורידים.
המערבולת בלב שבועטת בבטן,
סחרחרות במוח שעל הכל מנגנת.
❤️🔥
המבט.
היא חיכתה למבט.
למבט שלו.
היא אוהבת איתו את הכל.
את המשחקים,
הליטופים,
השיחות האינסופיות,
ההצלפות.
אבל המבט.
העמוק,
החודר,
המפשיט,
המשתק,
המנחם.
המבט המבין הכל ללא צורך במילים או הסברים.
מבין את הכאבים והרצונות.
מבט שיודע הכל.
מבט שנותן הכל.
למבט שלו היה עליה כוח.
כוח על.
יותר מכל סטירה, נשיכה או חניקה.
כשראשו פנה לכיוונה ועיניו ננעלו על שלה,
הלב שלה נמס.
התפוצץ בעוצמה.
ריאותיה התרוקנו מאוויר וכל הוויתה, כל כולה באותו הרגע הייתה שלו.
רק שלו.
עבורו.
למענו.
נעולה במבטו, היא הרגישה קטנה.
חשופה.
שברירית.
חסרת אונים.
משוועת.
אך עם זאת,
עטופה.
חסרת פחד.
שייכת.
מוגנת.
אהובה.
רצויה.
החום מתפשט בגופה,
הדופק מאיץ.
והוא עדיין מביט בה.
העיניים נעולות והמבט קפוא.
צמרמורת של התרגשות מטפסת במעלה גבה כשעיניו זזות קלות לעבר הרצפה וחוזרות אליה מיד.
מבלי לחשוב,
בצורה אינסטינקטיבית כמעט,
ירדה על בירכיה, משלבת ידיה מאחורי גבה.
ממתינה.
מבטו חודר אליה,
מהפנט.
הציפייה גוברת והיא מרגישה את אזור חלציה בוער.
הוא מתקרב.
לאט צועד לכיוונה,
ומבטו לא מרפה ממנה לרגע, שורף את נשמתה, קורא לה, מושך אותה.
מביט בה מלמעלה, פניו ללא ניע. אינן מסגירות דבר.
הוא אוחז בצווארה ומעמיד אותה מולו.
ליבה מפרפר בחזה בהתרגשות, גופה מזדקר.
היא מרגישה את ירכיה נרטבות.
מקרוב,
עיניו רכות, מבטו חומל ועיניה בורקות מהתרגשות.
ידו עולה, מתקרבת.
גופה נדרך,
מצפה.
נשימתה נעתקת.
מוחה משתולל.
דוהר.
ידו נוגעת.
הוא ליטף את פניה ברוך, עוטף את לחייה, עובר בשערה לעבר עורפה.
ידו השנייה עדיין על צווארה ובעוד עיניי שניהם נעולות בכוח משיכה בלתי נראה, קירב אותה אליו והצמיד את שפתיו לשפתיה.
נעצמו העיניים.
והיא,
היא שוב נשמה.
🐲🐲❤️🔥🐲🐲
לא יודע,
חג.
חג החירות.
אבל לא מרגיש לי חג.
מרגיש מזויף.
חסר.
עצוב.
החלטתי השנה להישאר בבית.
לבד.
בלי ליל סדר.
בלי.
בלי המולה מזויפת.
לא בא לי.
בלי חגיגה מזויפת סביב אוכל. כמו טקס או פולחן.
לא בא לי.
בא לי להתפרק ולפ...
בא לי לכעוס.
לבכות.
לצעוק.
אז החלטתי...
הפעם, לבד.
שלא אכעס,
או אצעק.
שאכאב.
לבד.
שאבכה.
לבד.
לבד לתת למחשבות להפליג.
להזדהות.
לשלוח אנרגיה וחיזוק לכל אלה שכנראה איבדו כל תקווה.
למשפחות המחבקות כסאות ריקים.
לנו.
החלטתי להקריב את הרגשת הביחד השנה לטובת הלבד.
להזדהות.
כי אין תחושה חגיגית.
כל כך הרבה נשמות שנמצאות במקום הלא נכון.
בעבדות.
בכפייה.
בחושך.
בגיהינום.
העלו על ראש המודעות את חטופינו.
הסבים, הסבתות, האמהות והאבות, הילדים, הצעירות, התינוקות...
הזכירו אותם, דברו עליהם, חזקו אותם.
שיעמדו בגבורה מול אלה שעמדו עלינו לכלותינו.
לכלותם.
שלא יהיו לנו לקלון לדור ודור, אלא לסיפור אגדה של תקווה, נחישות וניצחון.
מי ייתן שנצא מעבדות לחירות מוחלטת.
🐲❤️🔥🐲
צלילים
קולות
והמבט.
האש במבט.
כשנפגשו מבטנו, הבנתי.
הבנתי.
אני שלך,
ואת, את שלי.
היאחזות הגופים זה בזה, מחליקים,
אוהבים,
מנחמים,
מספקים.
ידיים נשלחות לכל עבר ולכל איבר.
תופסות,
מלטפות,
אוחזות,
נועצות,
מחברות.
בתוך בריכה של אהבה היקום נעצר.
כאחד מתערבבים,
מתאחדים.
הצבעים התגברו,
הקולות,
יצרו שפה מיוחדת,
שרק את ואני הבנו.
התפוצצנו.
כל הערב התפוצצנו.
במערבולת חושים.
את מדהימה.
אישה, ילדה, מאהבת וחברה.
מלמדת אותי על עצמי, כל פעם מחדש.
מחזקת, מרימה ומחבקת.
נוסע אליך והלב כבד.
נוסע אליך והלב כואב .
השקית כבדה, ואין בה כלום.
להחזיר לך דברים. חלקי נשמה ולב שנשארו שרופים מאחור. שלי ושלך.
בחיים לא נסעתי בחוסר רצון כזה להגיע.
תאונה בדרך.
פקק. עיכוב.
ואני שמח.
יופי... ייקח לי עוד זמן להגיע.
הדמעות זולגות לבד. מטפטפות במורד הפנים. אני לא מפריע למהלכן, והן מתייבשות לי בזקן.
נוספות דקות. למי אכפת. באמת תאונה קשה בדרך. כנראה רוכב אופניים.
רוצה לא להגיע. רוצה לעצור.
מתקרב.
הלב דופק בחוזקה. מרעיד.
מכביד.
הרכב נוסע מעצמו, אני רק מפריע.
מאיט.
השמש קופחת בחוץ, אבל אצלי, אצלי הכל קפוא. אפור. חשוך.
החניתי.
לא מול הכניסה. לא יכולתי.
כבד לי בחזה.
קשה לי לצאת מהאוטו. משותק.
מחכה שיסתיים שיר של להקה חדשה שמצאתי ויוצא מהאוטו.
מטפס במעלה המדרגות, הדופק מוציא אותי משיווי המשקל ואני מועד מדי פעם. מאבד איזון. נלחם בכוח בלתי נראה שדוחף אותי אחורה. כמו מגנט נגד מגנט.
מתאמץ להגיע לדלתך. פוסע בכבדות, הלב מרביץ בעוצמה בחזה, כל החושים צועקים.
עייף מהמאנץ ועיוור מדמעות מדדה חזרה למטה במדרגות. הולך ישירות לאוטו, נכנס מתיישב ומתפרץ בבכי.
שולח לך תמונה של הפתק שהיה לי קשה לכתוב. תרגום לכתב המזעזע שיוצא לי היום בגלל המצב.
לא מסוגל לשלב הילוך וליסוע.
מחכה להודעה ממך.
אולי האחרונה.
מתעסק בשטויות באוטו כדי לדחות את היציאה לדרך.
מביט בנייד ורואה בזוית העין, אותך, מתקדמת לעברי.
מילים נאמרו.
מבטים צעקו.
וחיבוק אחד מושלם ונכון שבר לי את הלב.
לאן עכשיו?
העלטה בפתח.
🖤🐲🖤
אני צריך את הרעש שלך,
כדי לדעת איך להשתיק את שלי.
אני צריך להילחם בשדים שלך,
כדי לדעת איך לפרק את שלי.
המבט המזוגג, הנשימות הכבדות, הרטיבות האינסופית, ההתמסרות.
הדאגה.
המהות נעלמה,
ואין מטרה.
כבר אין ציפייה לזריחה הבאה.
אין רצון לעשות.
אין כוחות למשימות.
רק הדמעות פועלות ועובדות.
בקושי יוצר.
כמעט לא כותב בכלל.
ועוד יום ושעה ושבוע וחודש.
והכל דוהר ודוהה מסביב.
מתפוגג.
נעלמים הגבולות ומתמוססים קוי המתאר.
כמו מן ג'לי סמיך שעוטף ומגלגל בתוכו את הכל.
את כולי.
את מחשבותיי.
מקשה לזוז בחופשיות.
והכל משתנה מסביב, ואנשים צוחקים, וחיים, וזזים.
ואפור.
ותקוע.
וכלום לא משתנה. ופחדים מעבר רחוק ונשכח ונבזה חוזרים ומכים.
ומרחיקים.
וקוברים במקום. משתקים.
וכנראה, שהגוף נכנע. אומרים, mind over matter...
וחושב עליך.
על איך עבר המון זמן יחד, אבל מהר כל כך. משמעותי כל כך. כואב כל כך.
נזכר במליון חוויות וריגושים.
במבטים מדברים ובמגעים רועמים.
ונצבט.
ונדקר.
מילים של אהבה וזעם. מילים רכות שחותכות בבשר וחודרות לנשמה.
שני לבבות שפעמו כאחד והפסיקו גם יחד.
הרסיסים התערבבו כשאספנו אותם.
מרגיש אותך פה. בפנים.
צועקת, זועקת, כואבת.
לוחשת עם החיבוק,
צועקת עם המבט.
מלטפת.
הספר מסרב להיחתם, להיכרך ולהישכח על המדף אבל תחושת האכזבה שורפת. הכעס העצמי משתק ומוציא החוצה את כל השדים.
אז עישנתי עוד, והגברתי את המוזיקה וסגרתי הטלפון והמילים רצות.
מליון מחשבות, כיוונים ופחדים.
המחשבות ימשיכו לטייל בין הכאבים עד שהשמש שוב תעלה ותשאיר אותי לבד.
בחושך.
בלעדייך.
🖤🐲🖤
געגועים.
לימים פשוטים.
לתמימות ילדים.
גורי דרקונים.
לדברים חדשים.
להשתאות מפלאים.
להתרגשות מצבעים.
לנשום טעמים
לנסוק לגבהים.
להזיל דימעה מצלילים.
לפעימות בחזה
לשאון באוזניים.
לרעד בגוף
לפרפרים בקרביים.
לחכות למחר,
כאילו לנצח.
לחיות את הרגע,
בלי לנצח.
לפקוח עיניים
בפליאה וריגוש.
כל יום להתחיל
מחדש בלי ייאוש.
התמימות נעלמה,
אולי לא תחזור.
מחפש אותה ילד,
צבוע אפור.
🖤🐲🖤
יושב.
בתוך הכלום שלי.
מנסה לעשות סדר בבלגן, במחשבות, ברצונות.
סדר.
מרוב העוצמות, לא מרגיש כלום.
המום.
משותק.
כמו לשבת בחושך מוחלט. כל החושים דרוכים.
השקט זועק.
צפצוף רועם.
וכלום. שום מחשבה רציפה.
מנסה לטפס מעל.
לעשות זום אאוט.
להבין. לפחות לנסות.
מה לעשות.
מה אני צריך.
מה חשוב.
לא מבין.
כלום.
הכל מתרסק ואני בלופ עם עצמי.
בלולאה אינסופית של שברי מחשבות והחלטות אימפולסיביות.
השיפוט העצמי חוגג.
גם השינאה.
שולח חלק מעצמי מחוץ לאפילה. את הרובוט. האוטומט.
לטפל בענייני השיגרה.
אבל במצב חיסכון.
שורד.
לא מתפתח.
לא מעבר למוכר.
מפחד.
החושך לא מאפשר לי להתקדם. לראות מעבר. לראות את האור. את עצמי.
חולם ביום, נסחף בהקיץ.
בלילות מהורהר בסיוטים ותרחישים.
קולות ואנשים.
קוראים. מושכים אל עבר האור. אל עבר עצמם, אך רוב הזמן מאבדים עניין ומשחררים.
כנראה קיבלו את מה שרצו.
אולי לקחו יותר מדי.
אבל,
אבל,
לא הגעתי.
לא הצלחתי.
לא ראיתי.
לא נגעתי.
שוב, ננעצתי בחושך בחוזקה.
עמוק.
אולי עמוק יותר.
עכשיו קשה לזוז. לטפס.
הנפילה, מכאיבה היא, מרסקת.
סחרחורת.
כאב.
דימעה.
דווקא כן מרגיש.
אכזבה.
כישלון.
ייאוש.
חרדה.
והעבר רודף. מזכיר. מכאיב. חוזר לבקר שוב ושוב.
מקרין לי מראות ותחושות, מעוותים ע"י מחשבות וזמן.
תחושות החמצה ואכזבה מציפות.
געגועים.
לשקט.
לתמימות.
לסדר.
נלחם בשקט הרועש.
נאבק בסחף הגורף.
אולי בסוף אשלים.
בחושך דווקא נעים.
שלם, שבור, מורכב.
🖤🐲🖤
באים והולכים
חלומות מתנפצים.
הלב מתרסק
מגיעים הגיצים.
פנטזיות וקסם
הולכים לאיבוד.
נשאר רק הטעם.
תחושה והדהוד.
רימיתי אתכם,
אותך ואותך.
גם את עצמי.
הייתי מוכרח.
לשרוד בחושך
חייבים סיפורים.
בסוף נאמין
לעצמנו משקרים.
🖤🐲🖤
