לפני 4 שנים. יום שלישי, 18 במאי 2021 בשעה 22:07
אכתוב לך.
פעם אחרונה כנראה.
לא טקסט אהבה, גם לא טקסט מוכיח וקשה.
רק מילים אכתוב לך.
מילים מדם ליבי.
מילים שנובעות ומטפטפות ממעמקי נפשי הקרועה דרך עיניי העיוורות.
מילים שאולי ילטפו ואולי אף יכאיבו.
סליחה יפה שלי.
אין בי כעס עליך, גם לא אכזבה.
הכל מופנה אלי.
אני, מפנה הכל אלי.
את האשמה, את הסיבה, את הסיבוך, את החוסר. כולם שלי וממני.
יותר מכך, כואב לי עליך, מרחם עליך שנפלת בין מלתעותיי, שנשרטת עמוקות מציפורניי המזוהמות בייאוש וחולשה.
הדבקתי אותך, בחושך שלי. (כאילו לא חסר לך משלך...).
סליחה.
פגעתי בך בבטן הרכה, ללא התחשבות. כמו אחרון הבריונים.
הרסתי.
שוב.
לא אסלח לעצמי שכך התנהגתי.
לא בנישואיי, ולא בשאר הקשרים.
איתך, לך זה לא הגיע ועל זה אוכל ואלקה את עצמי לעד.
שאת נשמתך היפה כן לכלכתי. כן פצעתי.
😪
מצטער שפגעתי באמון שלך בי, ובכלל.
הלוואי ויכולתי ליפול על חרב כדי להחזיר לך מה שלקחתי ממך.
בייבי, סליחה.
זה חסר תועלת כבר, אני יודע, הכל הרוס. אני לא יכול להיישיר אליך מבט, אבל לפחות דעי זאת, איני שונא אותך. גם לא מאוכזב.
את, את מדהימה.
אני אוהב אותך. יותר ממה שתוכלי אי פעם לשער.
העיניים הכחולות שלך רודפות אותי.
הדמעות שהנחתי בהן, שלא אספתי אותן.
צליל הבכי החנוק, ההתייפחות, מהדהדת במוחי.
אני מתבייש שאני קיים.
סליחה אהובה שלי. לא רציתי לפגוע, לא רציתי להיות חשוב, רק רציתי להיות. אני. ונכשלתי.
עכשיו אני רוצה ללכת. לאיבוד. לאבדון. למות.
לשלם את המחיר. לפדות אותך.
מה אומר לך עוד?
לא רק אהבתי אותך, התאהבתי בך.
עכשיו נשאר לי רק לבכות לבד. שוב.
להבין שאין לי סיכוי בחיים האלה להיות ממש שמח, או מאושר, או מרוצה. מכלום.
סליחה מהממת.
סליחה.
סליחה.
סליחה.
הלוואי ותרגישי אותי לפני שאלך.
שלום.
