|
|
|
שלם.
שלם מורכב מהרבה שלמים אחרים.
השלם, לא מגדיר את עצמו על ידי מישהו, או משהו.
לא מחפש אישור לקיומו ממקורות חיצוניים.
לא מחפש השלמה לעצמו אלא העצמה והגדלה.
מכיר בעצמו כשלם, ומפיץ את עצמו. כשלם.
שלם, לאו דווקא מושלם.
יצור יפה שכמוך.
אני אוהב את הסדקים שבך. הם מושלמים.
השריטות שבך זוהרות.
השברים שבך חזקים מהכל. גם מחזקים.
אותי.
העומק שבך מזמין. מפתה.
החשכה שלך מאתגרת.
הוספת לי הרבה,
הגדלת את רוחי.
ראית את נפשי.
נשארת לידי.
תודה.
🖤🐲🖤
התמסרות וכבוד
נוכחות וכניעה.
העיניים צועקות
כאבים בדממה.
בלילות בלי שינה
מנסה להבין.
את הנפש, הרגש
מה קורה שם בפנים.
השחור הוא עמוק
ומוכתם באדום.
הנוף מפוחם
מתפורר לחלום.
שם יש מלחמה
בנבכי השחור.
קרב אינסופי
בין החושך לאור.
רואה אותך
נאבקת.
נלחמת.
בוכה.
לפעמים,
נשאר מחוץ לחומה.
השער כבד.
מליון מנעולים.
בדרך מחכים
מלכודות, מפלצים.
הייגמר המסע?
התשכוך הלחימה?
או לנצח נידונו
לחיי מלחמה?
לא יודע לאמר זה יגיד רק הזמן.
בינתיים,
נגשים חלומות
ונפליג בדמיון....
אז לאן?
אני כאן
ואת לא. את הלכת.
כבר ימים.
כמו נצח.
כמו לפני רגע.
הזמן נעצר. כלום לא זז. כלום לא ממש משנה.
הלכת.
כל השדים יצאו לרקוד במחול של להבות, ושרפו אותי ואותך יחד.
והלכת.
כבר שעות רבות, מרכיב, מנסר, חותך, נחתך.
מנסה להתאים ולמצוא ברגים.
אבל את הבורג שלי, אני לא מוצא.
הלכת.
לילה. ויום. ושוב לילה. ועוד יום.
אבל כל הזמן חושך פה.
רוצה לספר לך. מה הכנתי.
מה קרה.
אבל הלכת.
אז אני מספר לך אצלי בראש, כי אין אותך כבר. כי זה היה סוף המשחק. ה-משחק..
הלכת לי. לעד. ונשבר לי הלב ועוד משהו. מת לי משהו. נעלמו לי הצבעים.
ואני מבריג.
מנסה להרכיב את חיי השבורים דרך חתיכות עץ, רצועות וברגים.
וחותך.
דרכם מנסה להבין.
מי אני, מה?
אז הבנתי.
הלכת.
והכל נהיה סתם.
ומדביק.
וחושב מתי אתעורר, כי הסיוט הזה כבר ארוך.
ורואה שעבר עוד יום בלעדייך ולא ישן.
והעיניים הכחולות בוכות.
כי הלכת שבורה.
ואני,
אני לא מצליח לתקן אפילו את עצמי.
את יכולה?
🖤🐲💔🐲🖤
לא ישן
לא אוהב
לא רעב
רק חושב.
האוצר
הנסתר
נעלם
מהלב.
הימשיך
המסע
אולי
נעצר?
מרגיש
בתוכי
סדק
משהו נשבר.
נפלה
החומה
המגן
השריון.
הדרך
פתוחה
ננעץ
הפגיון.
נקבר שוב
הרגש
נסגר
החלון.
דמעות
של צער
אכזבה
ויגון.
נשאר שם
פעור
מפויח
ושחור.
פתוח
צרוב
מדמם
מהחור.
ארים
עוד חומה
עוד שריון
עוד מגן.
להפריד
לעטוף
לשמור
להגן.
לא יחזור
שוב
הטעם, הקסם
האור.
שוב
זכרונות נמוגים
נצבעים
בשחור.
נחמץ
בתוכי
מתכנס
מתכווץ.
החושך
סוגר
הלבד
שוב לוחץ.
נעלם
הליטוף
לא יחזור
החיבוק.
צף
עכשיו
באפילה
וריחוק.
אחת
שכמוך
יחידה
מיוחדת.
נגמרה
הסתיימה
ננעלה
זו הדלת?
הניצוץ בעיניים, הפך לדמעה.
אבדנו לנצח, שלום לך ילדה.
🖤🐲🖤
ממרומי האגו לשאול תחתיות, מנסה לגלות את הדרך, את הנתיב.
מפלצות ושדים אורבים בחשכה. עיניים נוצצות עוקבות, מלוות, מחפשות סדק בשריון אותו אני עוטה. לומדות.
והשריון, כבר לא חזק כמו פעם, למוד קרבות מרים.
נושא עליו צלקות, עדויות למלחמות עבר. למאבקים קשים.
הוא כבר לא מבריק ונוצץ כבעבר.
משופשף, חבוט ומפויח אחרי אין ספור מהלומות, סערות ושריפות. כל כך הרבה שריפות.
מתקדם במחשכים, מושך קדימה.
לעיתים, דרוך, קפוץ, מוכן. חרבי המוכתמת שלופה, מחכה.
לפעמים, שפוף ועייף, מטושטש כצל. מונע מכוחו של הפחד בשילוב התקווה, הרצון והמחשבה שאולי, בסופו של דבר, אגיח מהמבוך האפל והעמוק.
במסעי, למדתי גם אני. שאפשר להחליף חלקים בשריון. לא להיאחז במה שלא מגן יותר.
מצאתי חומרים חדשים, כלים חדשים אותם עיצבתי שיתאימו בהגנה כנגד רובצי המחשכים בעלי העיניים הנוצצות, אשר עטו עלי. שוב ושוב.
מפגשים עקובי דם אלו, לימדו אותי לחזק את השריון. להתאים אותו, להחליף בו חלקים מיושנים, ולתקן כאלה שאיפשרו זאת.
המבוך עצום. אפל ועמוק. בתוכו מימדים ומפלסים רבים.
הכמוון אינו ברור או מובן רוב הזמן, אך מדי פעם, יש ריצוד.
אור קטן, חולף, מבזיק.
נותן תקווה, קיים.
מאיר לשבריר שנייה נתיב, דרך ליציאה.
לשקט.
וחומק.
האם אגיע לשם בחיי, או שמא אעביר את שארית חיי במסע באפלה ובמלחמות בשדים אשר מקיפים וחוגגים סביב נפשי?
האם אוכל להניח את חרבי?
לפשוט את השריון?
לשכב בשלווה?
עד מתי אהיה כלוא בעצמי?
🖤🐲🖤
שלמים, נמסנו אחד לתוך השני.
התמזגנו לאחד.
נתנו לגוף סוף סוף להשתחרר ושקענו בנו.
מותשים.
רגועים.
חולמים.
אוהבים.
הימים האחרונים סחפו אותנו במערבולת והציפו אותנו ברגשות, מצבים וחוויות.
כל כך הרבה דברים השתבשו לטובה.
עמדנו בגבורה בכל מה שהגיע ועשינו את הכיף של החיים שלנו.
נישאר רק טעם לעוד.
לא היה לי מספיק.
איתך.
ממך.
עיניים כחולות.
ריחות גוף ונוזלים.
המולה, צעקות ועשן.
ואחרי הכל,
שקט בראש.
ריחוף מנטלי מלווה בליטוף והרגשת חיבוק.
מסתכל במראה.
מרוצה.
הפנים מתאימות.
מחייכות.
בזכותך.
הצלחת.
קרעת חור במעטפת שלי, ונתת לקצת אור לחדור פנימה, להאיר לי קצת בחושך. לתת לי לראות מה חשוב באמת.
איך, חשוב באמת.
תודה.
מילים שקטות, מבט חטוף, והכל ברור.
🖤🐲🖤
אכתוב לך.
פעם אחרונה כנראה.
לא טקסט אהבה, גם לא טקסט מוכיח וקשה.
רק מילים אכתוב לך.
מילים מדם ליבי.
מילים שנובעות ומטפטפות ממעמקי נפשי הקרועה דרך עיניי העיוורות.
מילים שאולי ילטפו ואולי אף יכאיבו.
סליחה יפה שלי.
אין בי כעס עליך, גם לא אכזבה.
הכל מופנה אלי.
אני, מפנה הכל אלי.
את האשמה, את הסיבה, את הסיבוך, את החוסר. כולם שלי וממני.
יותר מכך, כואב לי עליך, מרחם עליך שנפלת בין מלתעותיי, שנשרטת עמוקות מציפורניי המזוהמות בייאוש וחולשה.
הדבקתי אותך, בחושך שלי. (כאילו לא חסר לך משלך...).
סליחה.
פגעתי בך בבטן הרכה, ללא התחשבות. כמו אחרון הבריונים.
הרסתי.
שוב.
לא אסלח לעצמי שכך התנהגתי.
לא בנישואיי, ולא בשאר הקשרים.
איתך, לך זה לא הגיע ועל זה אוכל ואלקה את עצמי לעד.
שאת נשמתך היפה כן לכלכתי. כן פצעתי.
😪
מצטער שפגעתי באמון שלך בי, ובכלל.
הלוואי ויכולתי ליפול על חרב כדי להחזיר לך מה שלקחתי ממך.
בייבי, סליחה.
זה חסר תועלת כבר, אני יודע, הכל הרוס. אני לא יכול להיישיר אליך מבט, אבל לפחות דעי זאת, איני שונא אותך. גם לא מאוכזב.
את, את מדהימה.
אני אוהב אותך. יותר ממה שתוכלי אי פעם לשער.
העיניים הכחולות שלך רודפות אותי.
הדמעות שהנחתי בהן, שלא אספתי אותן.
צליל הבכי החנוק, ההתייפחות, מהדהדת במוחי.
אני מתבייש שאני קיים.
סליחה אהובה שלי. לא רציתי לפגוע, לא רציתי להיות חשוב, רק רציתי להיות. אני. ונכשלתי.
עכשיו אני רוצה ללכת. לאיבוד. לאבדון. למות.
לשלם את המחיר. לפדות אותך.
מה אומר לך עוד?
לא רק אהבתי אותך, התאהבתי בך.
עכשיו נשאר לי רק לבכות לבד. שוב.
להבין שאין לי סיכוי בחיים האלה להיות ממש שמח, או מאושר, או מרוצה. מכלום.
סליחה מהממת.
סליחה.
סליחה.
סליחה.
הלוואי ותרגישי אותי לפני שאלך.
שלום.
רק את,
גרמת לי ללמוד.
רק את,
הצלחת לעמוד.
למול סערות נפשי הפצועה.
ניגבת דמעותיי, הרכבת חזרה.
היית שם,
האור הקטן, היציב.
היית שם,
התקווה, הניצוץ, להקשיב.
לא נבהלת מהחושך,
גם כיבית את האור.
נשכבת לידי מחבקת,
היית מגדלור.
ולפעמים, כך יוצא,
היוצרות מתהפכים.
ואני שולף אותך, מאי שם, מחשכים.
זה חזק, עוצמתי כנראה גם יכאב.
ראיתי אצלך משהו,
נוצץ, משולהב.
חופשיה ואוהבת גם סדוקה ושבורה.
בפנים מחכה, ילדה אבודה.
שיבוא, שיראה, שירים, שיאהב.
שיעשה לך קצת שקט,
שהלב לא יכאב.
מלטף שיערך, מחבק ומרגיע.
אין זמן ומקום כשאני איתך ברקיע.
🖤🐲🖤
כנראה שהגיע הזמן להיפרד.
לתמיד?
מי יודע?
חחחח..... מי ידע?
תרבות הפייק, היוזרים וכל סוגי הפרופילים בכל כך הרבה אפליקציות וסוגי מדיה.
די.
נמאס לי.
מי שמכיר אותי אישית, מוזמן תמיד לפנות.
אני חושב שאפסיק לכתוב.
זה מושך אלי אש.
פנימית וחיצונית.
הכי גרוע, שמשתמשים בזה נגדי.
לא מגיע לאף אחד לראות את הלב שלי יותר.
חוזר לשגרה האפורה של לחיות בין אימון לאימון.
זה מה שהחזיק אותי שנים.
פגעתי המון. נפגעתי מספיק.
מאחסן את השוט במגירה.
מהידיים....יהיו רק לליטופים.
סליחה עולם.
סליחה כולם.
הלוואי שלום.
🖤💔🖤
פחדתי.
פחדתי ממני.
פחדתי ממך.
כל נימי נפשי צווחו מפחד.
פחדתי מהטוב.
פחדתי שלא יהיה אמיתי.
שיתהפך.
שישרוף.
שיהרוס.
אותי.
אותך.
שוב.
הרי, בינינו, תמיד בסוף, נשארתי לבד, ערום בגשם. פצוע ונטוש.
פתחתי את ליבי, נתתי מה שהיה לי, ובסוף, כשהייתי צריך, מישהו, מישהי, משהו.... נעזבתי לאנחות. כבר הייתי פגום. לא חזק. ללא יכולת לתת. אז לא שווה.
את.
את ראית אותי, רואה אותי.
מבינה וחומלת.
נתתי לך להציץ פנימה, לאפילה שלי. נתתי לך להכיר את השדים שלי.
קיבלת אותי ללא תנאי, וללא כל רצון לשנות.
רק לרצות, להרים ולדעת. אותי. עלי.
נפגשנו בסוף הערב. כנגד כל הסיכויים.
מבטים, חיוכים, משחקים ונשיקות.
התחברנו מיד.
כאילו מכירים.
בסוף הלילה, היינו שניים. מחוברים.
עירומים.
מתנשפים.
מתעוררים מחלום.
הצלחתי לגעת בך, ואת, את גרמת לי להמריא.
וזה רק התחיל.
מאז, לא מצליחים לשבוע אחד מהשני.
מגלים עוד ועוד. יחד.
יש בך אמת ויופי.
אומץ אדיר וכוחות בלי סוף.
הבנה והכלה שלא נתקלתי בהן מעולם. כנות וקבלה.
לא האמנתי.
לאחר סטירות וכוויות כה רבות.
לא האמנתי.
שזו לא עוד פצצת זמן מתקתקת.
למדתי לראות.
כמה פירגון ואהבה יש בך.
למדתי לראות.
שאת טובה לי.
לא הייתה מעולם מישהי שראתה אותי ככה.
שלא וויתרה עלי,
שלא ניסתה לשנות אותי.
יחד נוכל להגיע רחוק. לנצח כל דבר. לעבור כל מכשול.
להתפתח יחד ולהגשים חלומות.
אל תתני לי לשכוח, לאבד אמונה.
היי לי המגדלור בשעה שאני מגשש את דרכי באפילה.
היי לי עוגן לחיים, שלא אתפוגג.
היי את. רק את.
תודה.
גם סליחה, על הגיהינום שהעברתי אותך בתקופה קצרה כל כך, ושוב תודה, שנשארת. כפי שכבר כתבתי לך :
על אף ולמרות.
תודה.
🖤🐲🖤
