לפני 4 שנים. יום חמישי, 6 במאי 2021 בשעה 7:53
פחדתי.
פחדתי ממני.
פחדתי ממך.
כל נימי נפשי צווחו מפחד.
פחדתי מהטוב.
פחדתי שלא יהיה אמיתי.
שיתהפך.
שישרוף.
שיהרוס.
אותי.
אותך.
שוב.
הרי, בינינו, תמיד בסוף, נשארתי לבד, ערום בגשם. פצוע ונטוש.
פתחתי את ליבי, נתתי מה שהיה לי, ובסוף, כשהייתי צריך, מישהו, מישהי, משהו.... נעזבתי לאנחות. כבר הייתי פגום. לא חזק. ללא יכולת לתת. אז לא שווה.
את.
את ראית אותי, רואה אותי.
מבינה וחומלת.
נתתי לך להציץ פנימה, לאפילה שלי. נתתי לך להכיר את השדים שלי.
קיבלת אותי ללא תנאי, וללא כל רצון לשנות.
רק לרצות, להרים ולדעת. אותי. עלי.
נפגשנו בסוף הערב. כנגד כל הסיכויים.
מבטים, חיוכים, משחקים ונשיקות.
התחברנו מיד.
כאילו מכירים.
בסוף הלילה, היינו שניים. מחוברים.
עירומים.
מתנשפים.
מתעוררים מחלום.
הצלחתי לגעת בך, ואת, את גרמת לי להמריא.
וזה רק התחיל.
מאז, לא מצליחים לשבוע אחד מהשני.
מגלים עוד ועוד. יחד.
יש בך אמת ויופי.
אומץ אדיר וכוחות בלי סוף.
הבנה והכלה שלא נתקלתי בהן מעולם. כנות וקבלה.
לא האמנתי.
לאחר סטירות וכוויות כה רבות.
לא האמנתי.
שזו לא עוד פצצת זמן מתקתקת.
למדתי לראות.
כמה פירגון ואהבה יש בך.
למדתי לראות.
שאת טובה לי.
לא הייתה מעולם מישהי שראתה אותי ככה.
שלא וויתרה עלי,
שלא ניסתה לשנות אותי.
יחד נוכל להגיע רחוק. לנצח כל דבר. לעבור כל מכשול.
להתפתח יחד ולהגשים חלומות.
אל תתני לי לשכוח, לאבד אמונה.
היי לי המגדלור בשעה שאני מגשש את דרכי באפילה.
היי לי עוגן לחיים, שלא אתפוגג.
היי את. רק את.
תודה.
גם סליחה, על הגיהינום שהעברתי אותך בתקופה קצרה כל כך, ושוב תודה, שנשארת. כפי שכבר כתבתי לך :
על אף ולמרות.
תודה.
🖤🐲🖤
