משחזר במוחי הקודח את הטירוף, התשוקה, הצלילים.
מעניין אילו סימנים שהשארתי עליך את הכי אוהבת.
חשבת שאת מנצחת.
זה היה חלק מהתוכנית.
שרק תקחי.
אותי, ממני.
ונתתי לך.
נתתי לך לגרום לי לא לזוז בזמן שאת מלקקת אותי.
נושכת אותי.
מוצצת אותי.
נתתי לך.
להתחנן שאני אזיין אותך כבר.
חזק.
להרגיש אותי חודר אליך.
נתתי לך להרגיש.
לעוף. להיעלם ולחזור.
כמו שתי חיות בלי מעצורים הרסנו את החדר.
צרחת.
יללת.
גנחת.
לחשת.
נתתי לך להרגיש מה זה לשחרר.
לאבד שליטה, להעניק אותה.
רכבתי עליך כמו חיה.
יד בשיער, יד בצוואר, מנער אותך, משתמש בך.
אני בתוכך, בכל מקום.
המצעים סתורים ורטובים.
זיעה, דם, זרע ואת.
כמה את.
עוד, ושוב.
רק יותר.
עוד גבול נשבר, עוד תקרה מתנפצת.
עוד פיצוץ של חושים וזקפה מתפרצת.
מתנתקים מהכל.
היקום מלא רק בנו.
רק אנחנו קיימים.
ילדים משחקים, חיות מחזרות.
נקרע בין הרגש והרצון ללטף אותך בעדינות, לחבק, לעטוף.
לבין הדחף לזיין אותך חזק בכל חור.
לעשות אותך שלי בסימונים ומבטים.
לפרק לך את הצורה והנשמה ולראות אותם חוזרים, לשלמות שאת.
חיבוקים,
צעקות,
ליטופים,
תובנות.
דמעות של רגש ושל קירבה.
כל מפגש חוויה עוצמתית, מטלטלת, עוצרת נשימה.
כשנפגש מבטיח, הלהבות ירצדו.
אבל קודם,
המבטים ייפגשו.
🖤🔥🖤