הגעתי לצומת. המסלול לא ברור. המון רעשים ואורות, הבטחות ותקוות והמון נסתרות.
הערפל הארור הזה מקהה את חושיי. את יכולותיי הוא מערפל. משתק אותי.
גורם לי לפקפק בעצמי, בדרכי, בנשמתי. גורם לי לחפש תשובות מסביב, בעבר, בכאב.
מחזיר אותי לאחור. לצער, לאובדן, לעלבון, לחוסר השייכות, להרגיש תלוש.
והדמעות יורדות כשהגלגלים טוחנים. זולגות ומטפטפות. לפעמים נספגות ונעלמות, לפעמים מכתימות ומקלקלות.
אני מרגיש ריק לפעמים.
מתוכן.
מחיים.
מרגש.
כאילו דעכה בי האש. הכור כבה. שאין לי כלום. בי כלום.
כן, זה הדיכאון שלי מדבר. אני מכיר אותו. הוא שד גדול. בן זונה של שד. לא מעניין אותו כלום. מגיע ומתיישב. כבד ונוכח ולא נראה לאף אחד מלבדי.
עוד מעט הוא ילך כנראה, אבל כשהוא פה, הוא הורס לי הכל.
בהתנהגות, בגישה, ביחסים, בי.
לקח לי זמן לאתר אותו. להבין אותו. לפרק אותו. עדיין מנסה.
גם הייתי חולה, גם הייתי לבד. נלחמתי בהכל איתו על הגב. כשלבד הוא כבד. הוא מציק, הוא נורא.
סוחט ממני כל הכרה. סוחט כל דמעה, כל רגש, כל פעולה.
שעות בשיחות במוחי הקודח, נלחם בכולם, בהכל וצורת.
This is not what I signed up for...
תקוע בלופ, כל יום כל דקה. לא נגמר כלום. כל הזמן הפתעות. נפגע. לוקח ללב. לאגו.
לולאה מתמשכת של שיגרה ארורה, מציאות הזויה בעולם שכבר מזמן איבד את עצמו לדעת.
יש לי חור בלב שלא נסגר, ודליפה מהפרצוף שבאה והולכת בלי להודיע.
הכל מרגיש כאילו מחליק בין האצבעות ואין לי שליטה על כלום.
מה להוכיח? למי? למה?
כבר מזמן אמרתי שאני לא מפה. כלום לא נראה לי הגיוני.
רוצה רק לישון.
אני חי בעולם משלי. מילדות. עם חוקים משלי. לפעמים אני לא מבין את העולם זה לא מתיישר עם ההבנה שלי. לא יודע איך להסביר את זה.
אני ילד פגוע שמאמין בכוחות על וקסם. קשה לי בעולם המחורבן הזה. עולם שבנוי על שקרים ומסכות, על סכינים ומזימות. על חומריות ומספרים.
הכל יעבור, וגם זה יסתדר, אבל בדרך אני מרגיש שאני מאבד חלקים מעצמי ונהרס.
מקווה שתגיע עלייה בקרוב. שהסערה תפיל כמה חלקים של הפאזל למקום. שיהיה איזה רמז לבאות.
סיימתי לבלבל את המוח, לכולם קשה.