אז כן התכוונת....
באמת?
למה?
כמה רציתי לספר, לשתף.
אל תדאגי, אני לא כועס ולא אכתוב לך בזעם.
לא אוכיח אותך ולא אפגע.
רק משחרר.
אני חייב לומר לך שנעלבתי, התרסקתי, התאכזבתי.
לא מצליח להבין.
חשבתי שלא מוותרים. לא משנה מה.
שאין חשיבות לזמן, שמכילים, שמבינים... שמנסים.
שהעוצמות שלנו מתקשרות גם בלעדינו. מעבר לכבלי ומגבלות הזמן והמרחב.
שנוכל תמיד להתגלגל יחד בתצורה כזו או אחרת.
טעיתי מסתבר.
העוצמות האלו שרפו אותנו.
חשבתי שלפחות תגידי לי שלום כמו שצריך, או לפחות תחסמי אותי, כמו שתמיד צחקנו, שאדע שהחלטת, במקום לתת תגובה עוקצנית ולאקונית.
לעולם לא תדעי מה עבר עלי בימים האחרונים, את מי שחררתי ואת מי הכרתי. איך התהפך העולם שלי והכל הולך להשתנות, אם טוב או רע.
אני משתגע.
כמה ימים לא דיברנו, וזהו?
נגמר?
לקח לנו 25 שנה למצוא אותנו. את זה.
אחרי שהרגנו את הפיל?
אחרי שהחתולה מצאה בית?
אחרי שניפצנו, וצחקנו, וחלקנו, ובכינו.
אחרי מה שעברנו וגילינו יחד. אחרי השיחה האחרונה.
עם החנווני שלך לא דיברת חודשים והכל היה בסדר.
פאקינג כמה ימים....
זו גם מחמאה וגם קללה, העוצמה הזו, החיבור הזה...
נשרפנו.
באגו.
בדרמה.
בסרט.
אז מה?
למה?
בסוף אני הולך לישון לבד בבית ריק....
הדמעות אולי יפסיקו לזלוג, אבל תחושת ההחמצה לא תעלם. כנראה לעולם.
יהיה טוב בייבי.
התפנתה לך משבצת, תוכלי לקדם את הדוקטור.
מספר 2 זה קשה לי גם ככה. את יודעת את זה.
והעובדה הזאת הרי לא ניתנת לשינוי אהובה.
תודה לך על הכל מותק שלי.
על מה שלימדת אותי.
על הביטחון שנתת לי ונטעת בי.
על הרגש שהוצאת ממני. שנתת לי להרגיש ככה, שאיפשרת לי להרגיש שוב.
על הפירגון האינסופי וחוכמת החיים.
רק תודה אהובה.
כולי תקווה שאיפשרתי לך להרגיש ולחוות רגשות דומים ולו במעט.
החוויה איתך הייתה ותמיד תישאר ייחודית. מטורפת. הכי פשוטה וגם הכי מורכבת.
את!
אין בי חרטה שנפגשנו, להיפך.
אבל המון עצב דמעות כי נפרדות דרכינו. שוב. אבל הפעם אנחנו יודעים מה אנחנו מפסידים.
אני מאחל לך רק טוב מהממת אחת. אוצר.
התפתחות וצמיחה והורות למופת. את כבר שם.
תמשיכי לטרוף את החיים כמו אלופה.
אין על הכוחות שלך. קטונתי מולך, באמת.
אבכה עליך המון. עלינו.
הלואי ולא היית צריכה לקרוא את זה לעולם.
הלואי ולא הייתי את זה לעולם
ביקום אחר....
ביקום אחר....
ביקום אחר....
🖤😭🖤