יושב.
בתוך הכלום שלי.
מנסה לעשות סדר בבלגן, במחשבות, ברצונות.
סדר.
מרוב העוצמות, לא מרגיש כלום.
המום.
משותק.
כמו לשבת בחושך מוחלט. כל החושים דרוכים.
השקט זועק.
צפצוף רועם.
וכלום. שום מחשבה רציפה.
מנסה לטפס מעל.
לעשות זום אאוט.
להבין. לפחות לנסות.
מה לעשות.
מה אני צריך.
מה חשוב.
לא מבין.
כלום.
הכל מתרסק ואני בלופ עם עצמי.
בלולאה אינסופית של שברי מחשבות והחלטות אימפולסיביות.
השיפוט העצמי חוגג.
גם השינאה.
שולח חלק מעצמי מחוץ לאפילה. את הרובוט. האוטומט.
לטפל בענייני השיגרה.
אבל במצב חיסכון.
שורד.
לא מתפתח.
לא מעבר למוכר.
מפחד.
החושך לא מאפשר לי להתקדם. לראות מעבר. לראות את האור. את עצמי.
חולם ביום, נסחף בהקיץ.
בלילות מהורהר בסיוטים ותרחישים.
קולות ואנשים.
קוראים. מושכים אל עבר האור. אל עבר עצמם, אך רוב הזמן מאבדים עניין ומשחררים.
כנראה קיבלו את מה שרצו.
אולי לקחו יותר מדי.
אבל,
אבל,
לא הגעתי.
לא הצלחתי.
לא ראיתי.
לא נגעתי.
שוב, ננעצתי בחושך בחוזקה.
עמוק.
אולי עמוק יותר.
עכשיו קשה לזוז. לטפס.
הנפילה, מכאיבה היא, מרסקת.
סחרחורת.
כאב.
דימעה.
דווקא כן מרגיש.
אכזבה.
כישלון.
ייאוש.
חרדה.
והעבר רודף. מזכיר. מכאיב. חוזר לבקר שוב ושוב.
מקרין לי מראות ותחושות, מעוותים ע"י מחשבות וזמן.
תחושות החמצה ואכזבה מציפות.
געגועים.
לשקט.
לתמימות.
לסדר.
נלחם בשקט הרועש.
נאבק בסחף הגורף.
אולי בסוף אשלים.
בחושך דווקא נעים.
שלם, שבור, מורכב.
🖤🐲🖤