לא יודע,
חג.
חג החירות.
אבל לא מרגיש לי חג.
מרגיש מזויף.
חסר.
עצוב.
החלטתי השנה להישאר בבית.
לבד.
בלי ליל סדר.
בלי.
בלי המולה מזויפת.
לא בא לי.
בלי חגיגה מזויפת סביב אוכל. כמו טקס או פולחן.
לא בא לי.
בא לי להתפרק ולפ...
בא לי לכעוס.
לבכות.
לצעוק.
אז החלטתי...
הפעם, לבד.
שלא אכעס,
או אצעק.
שאכאב.
לבד.
שאבכה.
לבד.
לבד לתת למחשבות להפליג.
להזדהות.
לשלוח אנרגיה וחיזוק לכל אלה שכנראה איבדו כל תקווה.
למשפחות המחבקות כסאות ריקים.
לנו.
החלטתי להקריב את הרגשת הביחד השנה לטובת הלבד.
להזדהות.
כי אין תחושה חגיגית.
כל כך הרבה נשמות שנמצאות במקום הלא נכון.
בעבדות.
בכפייה.
בחושך.
בגיהינום.
העלו על ראש המודעות את חטופינו.
הסבים, הסבתות, האמהות והאבות, הילדים, הצעירות, התינוקות...
הזכירו אותם, דברו עליהם, חזקו אותם.
שיעמדו בגבורה מול אלה שעמדו עלינו לכלותינו.
לכלותם.
שלא יהיו לנו לקלון לדור ודור, אלא לסיפור אגדה של תקווה, נחישות וניצחון.
מי ייתן שנצא מעבדות לחירות מוחלטת.
🐲❤️🔥🐲